פרשת בהר בחוקותי
"וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ, אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו". (ויקרא כה, יד).
"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם". (ויקרא כה, יז).
לכאורה יש כפילות בפסוקים, שכן גם בפסוק הראשון (פסוק יד) נאמר "אל תונו איש את אחיו", וגם בפסוק השני (פסוק יז) נאמר "ולא תונו איש את עמיתו".
אמנם כבר פירש רש"י (על פי הגמרא ב"מ נח, ב), את הכתוב בפסוק הראשון: "אל תונו" – זו אונאת ממון (דהיינו שלא לשקר ולהטעות בקניית ומכירת דברים).
ובפסוק השני חוזר הכתוב ומצווה: "ולא תונו איש את עמיתו", וכאן פירש רש"י: כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חבירו, ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו… ואם תאמר: מי יודע אם נתכוונתי לרעה? לכך נאמר "ויראת מאלקיך" – היודע מחשבות. הוא יודע כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו. לכך נאמר בו "ויראת מאלקיך". עד כאן.
ובאמת זו היא מצות לא תעשה ממניין תרי"ג מצוות!!!, ובכל דיבור הגורם צער לחבר, עובר על מצות לא תעשה שבתורה.
והנה בספר החינוך הביא מצוה זו (בפרשה זו), וזו לשונו: מצוה של"ח: שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר: שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו, ואין בו כח להיעזר מהם. עכ"ל. ואחרי כן הביא דברי הגמרא (בבא מציעא נח, ב), בה מובאים מספר דוגמאות לאונאת דברים:
תָּנוּ רַבָּנָן… "לֹא תּוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" – בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים. הָא כֵּיצַד? אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, אַל יֹאמַר לוֹ "זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים" [גם היום ברוך השם יש הרבה בעלי תשובה, וחבל שיש כאלה שכאשר זה מתאים להם, ובפרט כשבעל התשובה מנסה להוכיח אותם, שולפים משפט כזה ואומרים: "אל תשכח שגם אתה היית עושה כך, ויותר גרוע מזה", או "עד שאתה מעיר לנו, שכחת מה אתה היית עושה"? ובכן כדאי לדעת שדיבורים כאלה הם איסור לאו מן התורה].
עוד ממשיכה הגמרא: אִם הָיָה בֶּן גֵּרִים, אַל יֹאמַר לוֹ: "זְכֹר מַעֲשֶׂה אֲבוֹתֶיךָ". אִם הָיָה גֵּר, וּבָא לִלְמֹד תּוֹרָה, אַל יֹאמַר לוֹ: "פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, בָּא לִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁנֶּאֶמְרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה"?
ועוד ממשיכה הגמרא: אִם הָיוּ יִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, אִם הָיוּ חֳלָאִים בָּאִין עָלָיו, אוֹ שֶׁהָיָה מְקַבֵּר אֶת בָּנָיו, אַל יֹאמַר לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו לְאִיּוֹב (איוב ד, ו): "הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ, תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ, זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד". [כלומר אם היית צדיק ונקי, זה לא היה קורה לך, אלא בעוונך באו עליך הייסורין. מכאן נלמד, שכאשר אדם עובר ייסורין, די לו בצער הייסורין, ואם עוד מוסיפים לו צער, שמראים לו שהוא חוטא והוא גרם לעצמו, הרי זה מכפיל צערו כפליים (ומכיוון שמצוה להוכיח לחברו, יש למצוא זמן אחר המתאים לכך)].
עוד אומרת הגמרא: אִם הָיוּ חַמָּרִים (=מובילי חמורים) מְבַקְשִׁין תְבוּאָה מִמֶּנּוּ, לֹא יֹאמַר לָהֶם: "לְכוּ אֵצֶל פְּלוֹנִי, שֶׁהוּא מוֹכֵר תְּבוּאָה", וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁלֹּא מָכַר מֵעוֹלָם. [ובזה הוא מטריד ומצער גם את החמרים, וגם את אותו אדם שהפנה אותם אליו].
ומסיימת הגמרא: ר"י אוֹמֵר: אַף לֹא יִתְלֶה עֵינָיו עַל הַמֶּקַח בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לוֹ דָּמִים, שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב, וְכָל דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ". ובכן צריך להזהר בזה, לא להכנס לחנות, להסתכל בדברים, ואין כלל בכוונתך לקנות שם (לא עכשיו ולא פעם אחרת), כי בזה מצטער בעל החנות. ויש ה"מהדרים" לשאול כמה עולה זה, וכמה עולה זה, ומבזבזים לשוא כוחו ומרצו של המוכר.
בסוף, הגמרא מדברת על חומרת אונאת דברים, כמה זה חמור, ובפרט מי שמבייש את חבירו ליד אנשים, וכמו שמובא שם בגמרא: כל המלבין פני חבירו ברבים, כאילו שופך דמים; וכל היורדים לגיהנם, עולים, חוץ משלשה עבירות, ואחד מהם הוא המלבין פני חבירו ברבים; ואין לו חלק לעולם הבא. וכל השערים ננעלו (מלקבל תפלה) חוץ משערי אונאה (שמי שעשו לו אונאה, וציערוהו בדבריהם, אם יתפלל מתוך צערו ובכייתו, תפלתו מתקבלת מכיוון שהיא בהכנעה ודמעות, ובזה מכניס את עצמו המצער והמאנה לסכנה).
על כן בימים אלו של ספירת העומר, בתקופה שאחר מיתתם של תלמידי רבי עקיבא על כך שלא נהגו כבוד זה בזה, ובימים אלו שלקראת מתן תורה, נקבל על עצמנו להיזהר בדיבורנו, ולא לצער אף אדם בשום אופן ככלל, ובפרט לא בדיבור. ובזכות כבוד הבריות ואהבת ישראל נזכה לגאולה השלימה במהרה בימינו אמן.
הרב מאיר מושיאשוילי הי"ו מאשדוד
