פרשת חוקת
כתוב בפרשתנו: "אדם כי ימות באוהל". המפרשים אומרים: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". ומצד שני כתוב (ויקרא י"ח, ה׳): "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", הפשט של הפסוק הוא שהמצוות ניתנו כדי שהאדם יחיה על ידם. חז"ל גם הדגישו את הדבר הזה ואמרו: "וחי בהם – ולא שימות בהם". כלומר, התורה ניתנה כדי להביא חיים לאדם ולא להיפך ח"ו. השפת אמת אומר על כך: בין הפסוקים אין סתירה כלל, כאשר חז"ל אומרים שאדם "ממית עצמו על התורה" אין הכוונה למיתה ממש, אלא למסירות נפש והתמסרות גדולה – האדם מוכן לצמצם את עצמו ולהשקיע את כל כוחותיו בלימוד התורה ובקיום המצוות. לאחר שהאדם עושה זאת, התורה מחזירה לו חיים גדולים יותר. על כך מובא בספר תהילים: "תורת ה' תמימה משיבת נפש". משמעות הפסוק היא שהתורה מחזירה לאדם את הנפש ומחיה אותו. וכאשר האדם משקיע את נפשו בתורה היא משיבה לו חיות.
השפת אמת מוסיף ומסביר שכל כוח שאדם ממעט מעצמו בשביל התורה לא הולך לאיבוד. כאשר האדם מוסר מכוחותיו עבור התורה היא מחזירה לו אותם בצורה עמוקה ונצחית יותר. לכן האדם בעצם מחליף חיות אחת בחיות אחרת. החיות הראשונה היא חיות זמנית וחולפת, ואילו החיות שהתורה נותנת היא חיות קבועה וקיימת לעד. במקום חיות שעוברת ונעלמת, האדם זוכה לחיות שיש לה קיום מתמשך. ככל שהאדם עוסק יותר בתורה, כך הוא זוכה להידבק בחיים עצמם. התורה איננה רק לימוד או ידיעה, אלא מקור של חיים. וכשהאדם מתמסר לתורה ומקדיש לה את כוחותיו, הוא מתחבר למקור החיים ומקבל חיות אמיתית וקבועה. לפי הדברים יוצא שהתורה פועלת בשני שלבים. בתחילה האדם צריך למסור את נפשו ולהשקיע את עצמו בלימוד התורה. לאחר מכן התורה מחזירה לו חיים גדולים יותר ומחברת אותו לחיים נצחיים. כך מתברר שהמסירות לתורה אינה גורעת מחיי האדם אלא דווקא מוסיפה להם עומק וחיות.
מסופר על הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף שמסירות נפשו ללמוד וללמד את תורתנו הקדושה לא ידעה גבולות. זה היה באותם הימים שבהם אנשי היישוב הישן בירושלים סבלו מהתנכלויות ופרעות קשות שביצעו הערבים. יום אחד כשהמתח היה בשיאו התכונן רבי יהודה לצאת מביתו כדי ללמד שיעורי תורה. אך רעייתו הרבנית ע"ה הביעה חשש גדול ואמרה: "אני חוששת שהערבים יזיקו לך חלילה, בבקשה תישאר היום בבית". רבי יהודה הרגיע אותה ואמר: "זה עתה ייסדתי שיעור תורה חדש להצלת עמינו מהפוגרומים אני חייב לצאת ולומר שיעור". כשהיא עדיין ניסתה למנוע ממנו לצאת הוא המשיך ואמר: "אם לא תתני לי לצאת מהדלת אני אצטרך לקפוץ מהחלון, אני מבטיח לך שלא יקרה שום נזק לי או לילדים". רק אז הרבנית התרצתה ונתנה לו לצאת.
הגאון חכם שלום כהן זצ"ל, היה תלמידו של רבי יהודה. באחד מימי הצנע כאשר חולקו מים ולחם במשורה ולפעמים היה צריך לעמוד בתור שעתיים או שלוש, איחר חכם שלום שליט"א לשיעור. רבי יהודה שאל אותו: "מדוע איחרת?" חכם שלום ענה: "ההורים שלי זקנים ונאלצתי לעמוד היום בתור יותר משעתיים כדי לקבל מים". רבי יהודה לא ויתר ואמר: "רבי שלום, ידועה לך קושיית הגמרא על הסתירה בפסוקים: 'הוי כל צמא לכו למים' – הצמא צריך ללכת למים, ואילו בפסוק אחר כתוב 'לקראת צמא התיו מים' – צריך להביא את המים אל הצמא. הגמרא מסבירה: כאן בעוסק בתורה לשמה – המים מגיעים אליו, וכאן בעוסק בתורה שלא לשמה – הוא צריך ללכת להביא אותם".
חכם שלום הבין את התוכחה, ובכל זאת שאל את ראש הישיבה לאחר השיעור: "ומה עשה מורנו ורבנו, האם לא הלך לעמוד בתור לחלוקת המים?" רבי יהודה ענה: "אתמול בלילה לאחר 'תיקון חצות' בכיתי על מיטתי והתחננתי: ריבונו של עולם! מחר בבוקר מחלקים מים ואיני רוצה לאחר ללימוד בישיבה, תעזור לי! ומיד בבוקר יצאתי מהבית והלכתי לכיוון הבור שהיה סגור במנעולים. כשהסתובבתי סביבו הבחנתי בנקב קטן, ורצתי הביתה להביא צינור גומי ודליים. תחבתי את הצינור בנקב, ושאפתי רבות עד שהחלו לצאת מים דרך הצינור, ומילאתי את הדליים וחזרתי לבית".
יהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקנו בקרוב ממש .
שבת שלום ומבורך
סימון יוסף ג'אנאשוילי – לוד
