פרשת האזינו
"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר" (דברים לב, ז).
במדרש מובא מעשה נפלא על רבי יוחנן (מגדולי האמוראים, מחבר התלמוד הירושלמי, וגם התלמוד הבבלי מלא ממאמריו), הביאו הילקוט שמעוני בסוף פרשת משפטים (רמז שסג) בשם הפסיקתא, וזו לשון המדרש (והתרגום מיד אחריו): "וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה". רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה מְטַיֵּל וְסָלִיק מִן טְבֶרְיָא לְצִפּוֹרִי, וַהֲוָה מִסְתַּמִּיךְ עַל כִּתְפֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא. מָטוּן חַד בֵּית חֲקָל. אָמַר (ר' יוֹחָנָן): דֵּין הֲוָה דִּידִי, וְזַבִּנְתֵּיהּ, מִיבַּעְיָא לָעֵי בְּאוֹרָיְתָא. מָטוּן חַד בֵּית זֵיתָא, אָמַר: דֵּין בֵּית זֵיתָא הֲוָה דִּידִי וְזַבִּנְתֵּיהּ, מִיבַּעְיָא לָעֵי בְּאוֹרָיְתָא. מָטוּן חַד בֵּית כֶּרֶם, אָמַר: דֵּין בֵּית כֶּרֶם הֲוָה דִּידִי וְזַבִּנְתֵּיהּ, מִיבַּעְיָא לָעֵי בְּאוֹרָיְתָא. שַׁרְיָא רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא בָּכֵי. אָמַר לֵהּ: לָמָּה אַתְּ בָּכֵי? אָמַר לֵהּ: אֲנִי בָּכֵי דְּלָא שָׁבַקְתְּ לְסִיבוּתָךְ כְּלוּם.
[תרגום: רבי יוחנן היה מטייל ועולה מטבריא לצפורי, והיה נסמך על כתפו של רבי חייא בר אבא. הגיעו לשדה אחד. אמר רבי יוחנן: שדה זה היה שלי, ומכרתיו, כי רציתי לעסוק בתורה. הגיעו לבית זית אחד, אמר רבי יוחנן: בית הזית הזה היה שלי, ומכרתיו, כי רציתי לעסוק בתורה. הגיעו לבית כרם אחד. אמר רבי יוחנן: בית כרם זה היה שלי, ומכרתיו, כי רציתי לעסוק בתורה. התחיל רבי חייא בר אבא לבכות. אמר לו רבי יוחנן: למה אתה בוכה? אמר לו: אני בוכה כי לא השארת כלום לזקנותך (מהיכן להתפרנס)].
אמר ליה: חייא ברי [=אמר לו רבי יוחנן: חייא בני], קל הוא בעיניך שמכרתי דבר שניתן לששה, וקניתי דבר שניתן לארבעים יום וארבעים לילה? כל העולם כולו לא נברא אלא לששה ימים, דכתיב (שמות לא): "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ", אבל התורה נתנה לארבעים יום, הדא הוא דכתיב [=זהו שכתוב]: "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה".
כד דמך רבי יוחנן [=כאשר נפטר רבי יוחנן], היה דורו קורא עליו (שיר השירים ח): "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה" שאהב רבי יוחנן את התורה, "בוז יבוזו לו". עד כאן המעשה (הבאתיו בספרי "אמרי אש" סוף פרק ז', עיין שם).
ועל פי המעשה הזה ביאר רבינו יוסף חיים זצוק"ל, ה"בן איש חי" את פסוקנו. שכן למדנו מהמעשה הזה, שאם האדם יביט בששת ימי בראשית, שכל העולם הזה ומלואו נבראו בששה ימים, יתפעל להשתדל ולרדוף אחר עסק התורה שניתנה בארבעים יום, ולא יפנה לבו אל חמדת העולם הזה.
גם אם יביט האדם איך הטבע הגשמי שלו משתנה מצד לצד מימי הבחרות לימי הזקנה בענייני עולם הזה, בזה יבין שהעולם הגשמי הוא הבל (וכמו שכתב הרב קול יעקב בריש קהלת, בביאור "הבל הבלים אמר קהלת", עיין שם). הנה בהיותו בחור היא מלא כוחות ומרץ, לעשות ככל אשר חפצה נפשו, לרוץ, לסחוב, להרים משאות כבדים, להתמודד, ועתה בימי הזקנה כבר אין בכוחו לעשות כל זאת, ומוגבל ביכולותיו. בהיותו בחור יכל לאכול מכל המטעמים, ולשתות מכל המשקים, והיה גופו מעכל הכל, ולא היה מרגיש כבדות; ועתה כבר אינו יכול לאכול הכל, וכבר מאכלים או משקים מסויימים גורמים לו הפרעות שונות בבריאות, והשינים כבר לא טוחנות הכל, והקיבה לא מוכנה לקבל כל דבר וכו' וכו'. מכל זה יבין כי העולם הזה הוא הבל, ואין ראוי להתעסק בו כל כך הרבה כמו בעולם הבא הקיים הנצחי.
וזהו שנאמר בפסוקנו: א. "זכור ימות עולם" – זכור שכל העולם הזה ומלואו נבראו רק בששה ימים, ואיך לא תרדוף אחר התורה שניתנה בארבעים יום. ב. "בינו שנות דור ודור", כי ימי הבחרות נקראים דור בפני עצמו, וימי הזקנה נקראים דור בפני עצמו (כמו שכתב רבינו מה"ר משה אלשיך ז"ל על פסוק "תמים היה בדורותיו"). וזהו שאמר "בינו שנות דוד ודור" – פירושו: התבוננו בשינוי שיש בין דור הבחרות לדור הזקנה בעניינים הגופניים.
ובכן, יתעורר האדם מדברים אלה, וידע כי כל יום ויום שעובר מתקרב הוא אל אחריתו, ואל יכלה ימיו בענייני עולם הזה, וישכיל לעסוק בקנין עולם הבא, ובפרט כאשר רואה ירידת הגוף וכוחותיו.
וכתב בפלא יועץ: מִשֶּׁעָבְרוּ רֹב שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם וְהִגִּיעַ לְבֵן אַרְבָּעִים, רָאוּי לִזְכֹּר אַחֲרִיתוֹ, כִּי הוֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ, וּבְכָל יוֹם הוֹלֵךְ וְחָסוֹר. וְאִם לֹא זָכַר אֶת בּוֹרְאוֹ בִּימֵי בַּחְרוּתוֹ, וְהָלַךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ, וְנִמְשַׁךְ אַחַר תַּעֲנוּגֵי וְהַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, וְאֶת פֹּעַל ה' לֹא הִבִּיט — עֵת לְחֶנְנָהּ עַל נַפְשׁוֹ, וְלָחוּס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, וְלָשׁוּב מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי טוֹבִים, וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים יִשְׁמֹר, וְיֹאמַר: "אוֹי לִי כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב (ירמיהו ו ד), הָבָה נָא אָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי, יוֹצְרִי וְעוֹשִׂי, כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי, בְּטֶרֶם יָבוֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, יָמִים אֲשֶׁר אֵין לִי בָּהֶם חֵפֶץ, שֶׁלֹּא אוּכַל עֲשׂוֹת לֹא זְכוּת וְלֹא חוֹבָה וְלֹא תְּשׁוּבָה". וְיֹאמַר: "דַּיָּהּ לַצָּרָה, עַד עַכְשָׁו עָשִׂיתִי רְצוֹן יִצְרִי, מֵעַתָּה אָשׁוּב אֶל יוֹצְרִי, אוּלַי אֶרָצֶה, וַאֲתַקֵּן אֶת מְעֻוָּתִי, בְּטֶרֶם יוֹם מִיתָתִי". עכ"ל. ישמע חכם ויוסף לקח. שבת שלום.
הרב מאיר מושיאשוילי הי"ו מאשדוד
