פרשת בהעלותך
"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת".
פשט הפסוק מצווה את הכהן המדליק את המנורה לכוון את הנרות שבמנורה בצורה כזאת, שבכל הנרות הפתילה תהיה מכוונת לכיוון מרכז המנורה, הנר האמצעי: בנרות הימניים הפתילה תהיה מכוונת שמאלה, ובנרות השמאליים-ימינה, ובנר האמצעי-באמצע.
אמנם אציג כאן בפני הקורא חידוש אחד מתוך סִפְרִי "תורת מאיר", בו ביארתי הפסוק בדרך רמז (וע"ש פירוש נוסף).
כתוב בגמרא (קדושין ל, ב): הקב"ה אמר להם לישראל: בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו; ואם אין אתם עוסקין בתורה, אתם נמסרים בידו. תנא דבי ר' ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש! אם אבן הוא – נימוח, ואם ברזל הוא – מתפוצץ. עד כאן מהגמרא.
וכן אמרו במדרש שוחר טוב (מזמור קיט): "בלבי צפנתי אמרתך, למען לא אחטא לך" (תהלים קיט, יא) – אין יצר הרע שולט על התורה. ומי שהתורה בלבו, אין יצר הרע שולט בו, ולא נוגע בו… וכן הוא אומר (תהלים לז, לא): "תורת אלוקיו בלבו, לא תמעד אשוריו".
וכתב הרב חיד"א זצוק"ל בספרו דבש לפי: אין תיקון לבטל היצר הרע כי אם בתורה, כי פי ה' דבר: 'בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין', ואם כן בלא תלמוד תורה אי אפשר לקיים המצוות, כי יתגבר עליו היצר הרע. אבל על ידי התלמוד תורה בטל היצר הרע, ויכול לקיים המצוות. וזו הכוונה במאמר חז"ל "תלמוד גדול, שמביא לידי מעשה".
אמנם יש לדעת עוד מה שהביא הרב חיד"א זצוק"ל בספרו הנ"ל (מערכת ת, אות מא), וזו לשונו: ואמרו קדמונינו, שעיקר הלימוד, לצרף ללימוד שלומד מוסר הבנוי על פי התורה, ועל ידי זה לומד תורה בהרהור תשובה ונכנע, וזה הלימוד מבטל יצר הרע, כי ההכנעה מבטל ליצר הרע, כמו שאמר בזוהר הקדוש, והמגיד (המלאך שהיה מלמד אותו תורה) הזהיר למרן ז"ל שילמוד מוסר… עד כאן לשונו.
הרי שיש לדעת, שאין אדם יכול להתחזק ביראת ה' ובדביקות בו, ואין אדם יכול להיות דבוק בתורה ובמצוות, אלא אם כן יעסוק בלימוד המוסר. כי לולא המוסר יכול שתהא תורתו מן השפה ולחוץ, ומצוותיו מצות אנשים מלומדה; והראיה מדואג האדומי, שהיה ראש הסנהדרין – ענק בתורה, אך אין לו חלק לעולם הבא! וכן ירבעם בן נבט, שהיה גדול מאוד בתורה, עד שאמרו בגמרא "תורתו של ירבעם בן נבט לא היה בה שום דופי", ו"כל תלמידי חכמים דומים לפניו כעשבי השדה", אין לו חלק לעולם הבא.
וכדי להבין רמז הפסוק שפתחנו בו, נקדים עוד מה שאמר הכתוב "כי נר מצוה ותורה אור". וכן ידוע שהמנורה רומזת לתורה. ולכן יש בה שבעה קנים, כנגד התורה שיש בה שבעה ספרים, כמו שאמרו חז"ל ששני הפסוקים בפרשתנו "ויהי בנסוע הארון וכו' ובנוחה יאמר שובה וכו'" הם ספר בפני עצמו, ונמצא שספר במדבר מחולק לשלשה ספרים: א. מתחלתו עד "ויהי בנסוע", ב. שני פסוקים הנ"ל. ג. משם ועד סוף הספר. הרי שהתורה מחולקת לשבעה ספרים, וכנגדם שבעה קנים במנורה.
ונשוב לבאר את פסוקנו: "בהעלתך את הנרת" – כשתרצה שאור התורה ונרות המצות יעלו לפני ה' לרצון, אזי ראה והבן שהתורה והמצוות תימצא בהם תועלת רק כשתעסוק גם בלימוד המוסר. וזהו: "אל מול פני המנורה" – "המנורה" בגימטריא מוסר (306) – "יאירו שבעת הנרות" – הם התורה שהיא שבעה ספרים, והמצוות הנקראים "נרות".
ומכאן נקח מוסר לעצמנו: חייב האדם לקבוע לו עתים לעסוק בספרי המוסר, המדריכים את האדם בדרך ישרה, ומעוררים אותו לתקן את עצמו בהרבה עניינים הצריכים תיקון, והאדם אינו מרגיש כלל שהוא צריך תיקון. ואפילו שהאדם עוסק בתורה, בלימוד ההלכות והמדרשים וכו', לא יוכל להגיע לתיקון שלו לולא יעסוק בספרי המוסר, כמו לדוגמא ספר "שערי תשובה" של רבינו יונה, "ארחות צדיקים", "פלא יועץ", "שבט מוסר". וכן צריך האדם לתקן את המדות הרעות שבו המפריעות לו בעבודת ה': גאוה, כעס, עצלנות, קמצנות וכו', וזאת על ידי הלימוד בספרי המוסר.
לדוגמא אדם נזהר ומברך תמיד אחר הסעודה ברכת המזון, והוא אומר שהוא זהיר בברכת המזון. אך איך נראית ברכת המזון שלו? האם הוא יודע בכלל מה הוא אומר, או שמעולם לא התבונן במלים של הברכה? האם מברך בשמחה כמו שמזהיר הזוהר הקדוש? האם נזהר בביטוי המלים כמו שצריך? האם נזהר לא להתעסק באמצע הברכה בדברים אחרים, כמו לאותת לבני המשפחה שיעשו משהו… אדם נזהר להתפלל שלש תפלות ביום, ובצבור – אך כיצד הוא מתנהג בבית הכנסת? האם נזהר שלא לדבר שם דברי חולין, או ליצנות? הרי אם ידבר בבית הכנסת דברי חולין, גדול עוונו מנשוא, וכמה דברים חמורים נאמרו על זה, עד שעדיף שלא יבא לבית הכנסת ולא ידבר שם…
לכן נחליט לקבוע לעצמנו כל יום פרק זמן של לימוד בספר מוסר, לפחות כמה דקות, ואז נוכל להתעלות ולתקן עצמנו, ונזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, אכי"ר.
הרב מאיר מושיאשוילי הי"ו מאשדוד
