פרשת וילך
שבת זו יש לה שני שמות: 'שבת תשובה', על היותה חלק מעשרת ימי תשובה, ו'שבת שובה', על שם ההפטרה הנפתחת במילים "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ". שני השמות האלה נראים זהים, אך יש ביניהם הבדל מהותי: 'שובה' הוא ציווי ופקודה המופנים אל האדם, שעליו לשוב בתשובה, ואילו 'תשובה' היא שם עצם, שמתאר את מהות תהליך השיבה אל הקב"ה. שני השמות מלמדים שאין דיי ב'שובה', אלא יש צורך גם ב'תשובה'. הציווי 'שובה', אף שיש בו נתינת כוח והבטחה שהאדם יוכל לעשות תשובה, הרי עדיין אין כאן התשובה בפועל, וחסרה הוודאות שהתשובה אכן תתרחש. כשאומרים 'שבת תשובה' מדברים על התשובה כדבר הנמצא כאן בפועל ממש.
אך עדיין יש לשאול: אם 'שובה' משמעותה הוראה בלבד, ואילו 'תשובה' פירושה ההתממשות של התשובה בפועל, נמצא ש'תשובה' כוללת את כל מה שיש ב'שובה', וחל על כך הכלל "בכלל מאתיים מנה". אם כן, לשם מה יש צורך ב'שבת שובה', כאשר כבר יש לנו 'שבת תשובה' (התשובה בפועל)? אלא שגם אחרי קיומה של התשובה בפועל עדיין מורים לאדם 'שובה' – עליך להתעלות ולהשיג מדרגת תשובה עליונה יותר. זה המסר של 'שובה': אמת, כבר נעשתה תשובה, ועדיין נדרש "שובה ישראל", להוסיף עוד בתשובה.
בספר התניא (פרק כט) נאמר: "עיקר התשובה בלב, והלב יש בו בחינות ומדריגות רבות". אין להשוות את מצב 'הלב' אתמול למצבו היום. האדם נתון לשינויים, וגם עבודת התשובה נתונה לשינויים. כללות עבודת האדם נמצאת בתנועה של 'רצוא ושוב' – יציאה וחזרה, עלייה ונחיתה – כפי שזה בא לידי ביטוי גם בפעולת הלב, שיש בה שתי התנועות האלה. 'שובה' – היא ה'רצוא', העלייה למדרגה עליונה יותר, ואחריה באה ה'תשובה', שהיא המעשה בפועל. כל תנועה כזאת היא הכנה לתנועה השנייה וחוזר חלילה עד אין-סוף.
זו הקריאה של ההפטרה "שובה ישראל עד ה' אלוקיך": עבודת התשובה צריכה להגיע עד למדרגת "הוי-ה אלוקיך", והרי זה מרחב אין-סופי של תשובה, שכן "הוי-ה אלוקיך" הוא בלי גבול. אם כן, הפלא איננו בכך שההתעלות היא אין-סופית, אלא בעצם האפשרות שניתנה לאדם להגיע עד "הוי-ה אלוקיך"! וכך אמרו חז"ל: "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר: ילכו מחיל אל חיל". גם בבוא הגאולה, כאשר הקב"ה יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, תידרש התעלות מתמדת – "אין להם מנוחה". וזה המסר של 'שבת שובה': גם מי שכבר עשה תשובה נדרש להוסיף ולעלות ולהיות במצב של "אין להם מנוחה", ואפילו בשבת שעניינה מנוחה. כך נפעלת שלמות בכל ענייני ראש השנה, ובכל השנה הבאה עלינו לטובה. (תורת מנחם)
