פרשת ויחי
"כי הנה המלכים נועדו":
סיפר רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל הלא הוא הרב מבריסק שבבלארוס בה שימש כרב שכך שמע מפי אביו רבי חיים זצ"ל. בעיצומן של מלחמות נפוליאון באירופה המזרחית ערכו לכבודו משתה בחצר אחד האצילים בעיר קובנה שבליטא.
אל המשתה הוזמנו כהני כל הדתות פרט לדת היהודית, ולכבוד "הגיבור המנצח" נשאו כולם נאומים מעוררי השראה במיוחד ובמהלכם שאל נפוליאון את הנוכחים "מדוע אין כאן בא כח הדת הישראלית"?
ללא המתנה של רגע שלחו להביא את רבה הישיש של העיירה הסמוכה, כאשר נודע לרב דבר השליחות חרד מאוד, כי ירא לשאת דברים בפני המלך הנערץ אך הגיע. כשבא תורו פתח בהתנצלות כי רב זקן מעיירה קטנה הינו ורגיל מעולם בדברי תורה בלבד, אולם לנאום לכבודו של מלך אין הוא יודע. השיב לו נפוליאון כי כבר שבעה אוזנו משמוע דברי תהילה וחנופה למכביר וביקש להזמין רב מן הדת היהודית על מנת לשמוע ממנו "דעת תורה" על מעשי גבורתו ועל מטרות מלחמותיו.
או אז נתעודד הרב הישיש ופתח דבריו בחכמה, "הלא גם אתם אדוני המלך והשרים היושבים פה קראתם את אשר פתר יוסף חלומם של שרי המשקים והאופים שלשר המשקים הבטיח כי ישיבו פרעה בעוד שלושה ימים לתפקידו ורצה שיזכירו לפני פרעה להוציאו מן הבור.
אלא שיש לשאול, שלשון בקשת יוסף משר המשקים הינה "כי אם זכרתני", ובקשה איננה מתחילה במילת "כי" אלא "אנא" וכדומה ומפני מה בחר יוסף במילה "כי"?
שני סוגי פקידים יש בבית המלוכה אשר יחס העונש שונה ביניהם כשמועלים בתפקידם, האחד הוא פקיד זוטר שאף כאשר יש חשש אם עבר על דבר המלך יוטל במאסר וייחקר, אם יימצא חייב ייענש כפי חטאו ואם יימצא זכאי יושב על כנו כבתחילה. השני הוא פקיד בדרגה גבוהה המשמש כשר וכדומה היושבים ראשונה במלכות, אלה אם יעלה חשש שמעלו בתפקידם לא ימהרו להטילם במאסר אלא ראשית ייחקרו ואם יתברר שחטאו ייענשו.
לפיכך, פקיד זוטר היושב במאסר תקווה יש לו לא רק לצאת לחפשי אלא אף לשוב אל משמרתו שעצם הימצאותו במאסר אינה מעידה על אשמה לפי שאף על חשש הושם במאסר, וכשנמצא אחר דרישה וחקירה שלא מעל בדבר ייצא לחופשי. לעומתו שר היושב במאסר מכיוון שאין הוא שם עד שיוברר הדבר אלא רק אחר שהתברר ונמצא אשם, על כן תקוותו שאולי יקלו בעונשו במידה ורוח המושל טובה עליו, אולם אין כל סיכוי שייצא לחפשי או שישוב אל משמרתו, לפי שמעל בתפקידו.
כאשר פתר יוסף לשר המשקים שבעוד שלושה ימים ישוב על כנו, מבט של תמיהה נפרשה על פני השר לפי שאין זה מדרך הטבע ששר הנתון במאסר ישתחרר ואף ישוב לקדמותו, לפיכך הקדים יוסף ואמר לו שמאחר ולא נעשו דרישה וחקירה קודם המאסר שהרי הוטל במאסר מיד אחר שנמאס המשקה שנתן ביד פרעה, על כן ישוב על כנו.
והוסיף יוסף, שאם ישאלך ליבך איך יתכן להטיל שר במאסר טרם דרישה וחקירה? דע לך שמן השמים גזרו זאת שתוטל במאסר רק בכדי להצילני. וזאת אשר אמר יוסף "כי אם זכרתני" שאין זו בקשה אלא שכל סיבת בואו של השר לבית הסוהר הינו כדי שיזכיר את יוסף בפני פרעה.
אחר כל זאת פנה הרב אל נפוליאון ואמר, "באמת קשה להבין מה הנך עושה באירופה המזרחית שהיא כבית האסורים לעומת חיי הנצח והעושר באירופה המערבית!! וכן קשה להבין את ניצחונותיך על כל העמים עד אשר הגעת הנה שנגד הטבע הם!! אלא שהטעם האמיתי הוא כי נשלחת מן השמים על מנת שתראה במו עיניך כיצד עם ישראל בני בניהם של יוסף הצדיק אסורים כאן וסובלים מחוקים בל ישרים ומשפטים שנחקקו כנגדם וגוזרים עליהם גזירות קשות ורעות.
אדוני המלך! מן השמים ניתנו לך כח ועוז לנצח את כל עמי אירופה המערבית ונשלחת הנה לחזות הנקיים האובדים בצדקתם "כי אם זכרת אותם כאשר ייטב לך" ותנצח גם את אירופה המזרחית להוציאם מן הבור הזה לתת להם חוקים ישרים למען יחיו בהם בשווי זכויות עם יתר העמים אשר בתוכם אחי בני עמי יושבים".
התפעל נפוליאון עד מאוד מדברי חוכמתו ושבט מוסרו של הרב הישיש שיישרו בעיניו מאוד, הודה לו ולחץ את ידו בחוזקה.
כשאסף יעקב את בניו כמתואר בפרשתנו אמר ליהודה "לא יסור שבט מיהודה" וכו' (פרק מ"ט פסוק י').
ומבאר הרמב"ן שם "ענינו שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה… כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל ולו חותם המלכות".
הבטחה זו שמלכות ישראל לא תסור משבט יהודה טעונה ביאור, שהלא יוסף עצמו מלך היה וכפי הנאמר במדרש בראשית רבה (צ"ג ב') "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו, זה יהודה ויוסף, רעדה אחזתם שם אלו השבטים, אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו" וכו'.
ואם כן כיצד לא יסור שבט מיהודה אם יוסף עצמו מלך במצרים היה, וכן שהמליכו אביו על אחיו שעשה לו כתונת פסים?
יש להקדים ששתי בחינות בעבודת ה' של יעקב היו, האחת- איש תם ויושב אהלים, כעניין "עשה טוב" שמהותו הייתה עשיית רצון ה'. השנייה- מלחמת יעקב בכוחות הרע כעניין "סור מרע" כאשר נלחם ברמאות לבן וברשעות עשיו.
ועל כך מרמזים שני שמותיו של יעקב, "יעקב" ו"ישראל" שיעקב מלמד על עשיית רצון ה' כעבודה פנימית כעקב המוצנע והפנימי, וישראל מלמד על מלחמתו בכוחות הרע שמשמעות השם ישראל שררה וממשלה על כוחות הרע הוא.
את שתי בחינות אלו נדרש יעקב להוריש לבניו, את הראשונה הוריש ליהודה ואת השנייה הוריש ליוסף, שעל יהודה נאמר שהיו כולם בעלי תורה ובתהלים פרק ס' פסוק ט' נאמר "יהודה מחוקקי" שהתורה נקראת חוק, וכשירד יעקב למצרים ביקש מיהודה להקדימו ולהתקין לו בית תלמוד כנאמר בפרשת ויגש פרק מ"ו פסוק כ"ח "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה", וכפי שמבאר רש"י שם "ומדרש אגדה, להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה", וכן משמע במדרש תנחומא (ויגש י"ב).
על כן זוהי מלכותו של יהודה להמשיך ולקיים את עיקר תפקיד עם ישראל והוא קיום התורה ומצוותיה בבחינת "עשה טוב".
יוסף לעומתו "הוא השליט על הארץ" (מקץ מ"ב ו') שבאה התורה לרמז שלו ניתנה המלכות על אומות העולם להילחם בכוחות הרע ולנצחם, וכאשר נדרשו ישראל להילחם בעמלק ובשלושים ואחד המלכים בכניסתם לארץ ניתנה המלאכה בידי יהושע שמזרעו של יוסף היה, שכן הם דברי המלבי"ם (דברים ל"ג י"ב) שלזרעו של יוסף ניתן העוז והגבורה ולפיכך מסוגלים המה למלחמות וכבישת ארצות.
שזוהי מלכות יוסף להילחם בכוחות הרע ולהסיר את המפריע לתפקידו של יהודה בבחינת "סור מרע".
וזהו הביאור בדבר שתי המלכויות של "יוסף" ו"יהודה", שכפי שסופר תחילה בנאומו של הרב שמלכות נפוליאון ניתנה לו למען יכניע את אלו המצרים לישראל לקיים תורתם, כלומר שמלכות נפוליאון מכשיר היא למלכות ה' הנצחית שביטויה קיום תורתו בעולמינו.
כך מלכות יוסף מכשיר היא לקיום מלכות יהודה הנצחית בכך שמסיר יוסף את המתנגדים לישראל בקיום תורת ה', ובזה באה לידי ביטוי מלכות יהודה הנצחית בקיום תורת ה'.
שבת שלום.
הרב יצחק אדרת הי"ו מבני ברק
