פרשת בלק
התורה מספרת בפירוט רב על הדו-שיח בין בלעם לשרי בלק: לינתם בביתו של בלעם; חלומו של בלעם, תשובתו השלילית אליהם; בואם של שרים נכבדים יותר; והודעתו של הקב"ה לבלעם כי ילך עמם. התורה היא נצחית; איזו משמעות אפוא יש לתיאור המפורט הזה בעבורנו? ואכן, בגמרא לומדים מהפסוקים "לא תלך עמהם" ו"קום לך אִתָּם" שני לקחים: א) "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו" (מכות י,ב). ב) "חוצפה אפילו כלפי שמיא מועילה" (סנהדרין קה,א). בלעם הצליח לאלץ כביכול את הקב"ה להתיר לו ללכת, כבקשת בלק.
לכאורה עלינו לבחור באחד משני הלימודים האלה. כי אם "חוצפה אפילו כלפי שמיא מועילה", נמצא שאילולא החוצפה, לא היו מנווטים את בלעם ללכת בדרך שרצה. וכן להפך, אם "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו", אין שום משמעות לחוצפה ולתעוזה. למעשה, שני הלימודים האלה נושאים עמם משמעות רוחנית בחיי היהודי. יש שהאדם מגלה כי ה'דרך שאדם רוצה לילך' אינה טובה. הנפש הבהמית גוברת בתוכו על הנפש האלוקית. רק חלק קטן מסדר יומו מוקדש ללימוד התורה וקיום המצוות, ואילו הבלי העולם גוררים אותו וממלאים את מרבית זמנו.
בעקבות זאת עלול להתגנב לליבו חשש, שהואיל ויצרו מסיטו אל הדרך הרעה, הרי שמן השמים יכוונו אותו אליה – "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו". כאן עומד לעזרתו הלימוד השני של הגמרא: "חוצפה אפילו כלפי שמיא מועילה". במצב כזה על היהודי להיאחז במסירות נפש, ולתבוע בכל כוחו שלא יוליכו אותו לאבדון. הוא נתלה בהוראת חז"ל "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא" (פסחים פו,ב). אין הוא רוצה להינתק מהקב"ה! אמנם התעקשותו זו יכולה לעורר את המקטרגים להתרעם על חוצפתו של היהודי, אבל "חוצפה אפילו כלפי שמים מועילה", וכך הוא נשאר קשור בקב"ה למרות הכול.
מנגד, גם מידת הדין עלולה להשתמש ב'חוצפה', ולקבול אפילו כלפי הקב"ה, על שהוא מאיר פנים ליהודי אף שהלה אינו זכאי לכך. יהודי זוכה לעיתים להתגלות של אהבה מהקב"ה, העוקפת את כל הכללים שהוא עצמו קבע בתורה. הדבר דומה לנידון למוות הפוגש בדרך לגרדום את המלך, והמלך מחליט לחון אותו, בבחינת "באור פני מלך חיים" (משלי טז,טו). כאן נכנס הלימוד השני: "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו". הרצונות השליליים הם חיצוניים בלבד, ואילו הרצון הפנימי והכֵּן של כל יהודי הוא לדבוק בקב"ה. ברגע שהוא מכיר כי חטאיו מנתקים אותו מהקב"ה, הוא מזדעק כלפי חוצפת מידת הדין, ומציג את הרצון הפנימי שלו – הדרך שהוא באמת רוצה ללכת בה. ואם כן, גם על-פי כללי מידת הדין יש להניח לו ללכת בדרכו האמיתית. (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
