פרשת בראשית
"ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, ותתן גם לאשה עמה ויאכל" (ג-ו)
פרש"י שלא תמות היא ויחיה הוא, וישא אחרת, כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר – בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם (אבות ה-טז). הגמ' אומרת: דרש ר' שמלאי, התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים דכתיב: ויעש ה' אלוקים לאדם ואשתו כתונת עור וילבשם וסופה גמילות חסדים דכתיב: ויקבור אותו בגי (דברים לד-ו)'.
מדוע לא ראו חז"ל לציין את מעשה גמילות החסד הראשון המוזכר בתורה באמת לפי סדר הפסוקים, והוא כאשר חוה הגישה מפרי העץ האסור לאדם וכפי שמעיד הכתוב: 'ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה היא לעיניים ונחמד העץ להשכיל, ותקח גם מפריו ותאכל, ותיתן גם לאשה עמה ויאכל'. פרי נפלא כל כך, סברה, נשמור אחד בעבור – הבעל! והנה פלא שחכמינו לא התייחסו למעשה זה, וציינו מעשה מאוחר יותר את תפירת כותנות העור ע"י הבורא לזוג החוטא והמבוייש. מדוע התעלמו ממעשה החסד של חוה? זאת משום שעמדו על מלה אחת שם בפסוק, אך מלה אחת בתורה צופנת בתוכה עולם מלא, ותתן גם לאשה עמה, מהו עמה פרש"י: כדי שלא תמות היא, ויחיה הוא וישא אחרת!. הנה כך, בבת אחת צונח המעשה ממרומי הנתינה וחסד לתהום האנוכיות הצרופה…
כשאדם נותן לזולת את מחסורו רק כשיש לו עניין אישי לתת, אין הוא אוהב את הזולת אלא את עצמו, משום שבכך הוא מביע את תחושותיו הדוחפות אותו להעניק. לעומת זאת, הנותן לזולת את צרכיו משום שהזולת נצרך לכך, וזאת גם כאשר לו עצמו אין הדבר נוח, הרי זו אהבה אמיתית שעליה ציותה התורה.
מעשה באב ובנו שבאו אל רב העיירה בשאלה הלכתית קשה שהתעוררה בניהם. היה להם רק מעיל אחד, והשאלה הייתה מי ילבש אותה. האב שאמנם נמצא בבית אך בשל גילו המתקדם זקוק הוא לחמם את גופו ועצמותיו הכחושות או הבן שצעיר הוא ובריא אך יוצא הוא לפרנס את אביו ושוהה בחוץ שעות ארוכות. כל אחד מהם סבור היה כי הוא זה שצריך לזכות במעיל ולא יכלו להכריע בשאלה, לכן שטחו את לבטיהם באזני רב העיירה, הלה שמע את טענותיהם וביקש מהם לבוא אליו בעוד כמה ימים, בינתיים, עד שהתקרב המועד בו עליהם להתייצב לפני הרב, חשב האב שאולי בעצם אכן המעיל נחוץ יותר לבן, שהרי הוא מתרוצץ בחוץ במזג האוויר הקר כדי להביא פרנסה לשניהם.. במקביל גם לבן היה פנאי לשקול בדעתו, ומסקנתו הייתה שהוא בגילו עוד מסוגל להסתדר ללא המעיל, בעוד אביו הקשיש זקוק להתחמם בו גם בתוך הבית. כעבור הזמן שהוקצב להם על ידי הרב, הגיעו שוב אל הרב אלא שהפעם היו הטענות הפוכות, האב ביקש לתת את המעיל לבן ואילו הבן ביקש שאביו יתחמם בו. יצא הרב לרגע מהחדר וחזר עם מעיל נוסף.. קחו גם את המעיל הזה, וכך לשניכם יהיו מעילים אמר הרב השניים לא הבינו את פשר הדבר ושאלו בתמיהה: אם לרב יש מעיל מיותר בבית מדוע לא הציע לנו אותו כאשר באנו אליו בפעם הראשונה? ענה להם הרב: כאשר הגעתם בתחילה וראיתי שכל אחד מכם דואג לעצמו עשיתי גם אני חשבון נפש והחלטתי שגם אני זקוק למעיל.. אבל כשחזרתם עתה עם רוח של נתינה, של ויתור וחשיבה כל אחד על זולתו החלטתי גם אני לוותר ולהעניק לכם את המעיל..
בכתבי הרמח"ל מבואר כי כל בריאת העולם הינה התגלמות של רצונו של הקב"ה להיטיב.
נסיים בסיפור חסידי. ר' זושא פעם נזקק לסכום הגון של כסף למטרת צדקה מסויימת, כיון שכך פנה לאחד מתושבי עיר פלוני והטיל עליו לתת סכום מסויים שנחשב להון רב. הלה היסס והתאמץ הרבה גם נפשית וגם כלכלית הדבר היה עלול לפגוע בעסקיו אלא שבסופו של דבר עשה מעשה ונתן לידו את כל הסכום. אחרי שהרב'ה ר' זושא קיבל המעות נענה ואמר: 'חכם לוקח וטיפש נותן'. ששמע זאת הנותן נפגע ונעלב עד עומק נשמתו. לא די שגילה מסירות למופת שנתן את כל הסכום ולא זו בלבד שלא קיבל יישר כח אלא שנוסף לו עלבון שהוא טיפש.. וראיה לדבר ממה שנתן, הלה השיח את ליבו לרב'ה והרבי הסביר לו את כוונתו, התכוון לומר שטיפש הינו הסובר שבמתן הצדקה הוא הנותן ופיקח הוא מי שיודע ומכיר בכך שבמעשה זו הוא לוקח ושיבח למי שניגש בגישה זו אל הצדקה והנתינה.
יזכנו ה' ית' לעשות רצונו כרצונו מתוך שפע וברכה
לע"נ ר' אברהם בן יעקב ושרה נזי
הרב גבריאל מירלא הי"ו מרחובות
