פרשת במדבר
המדרש מספר שבשעה שביקש הקב"ה לתת את התורה, נתקבצו כל ההרים וכל אחד ואחד מהם טען שהוא הראוי לכך. אמר להם הקב"ה: "לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים". וכדברי המדרש: "כבר נפסלתם לפניי בגבהות שיש בכם… למה תרצדון? למה תרצו לדון עם סיני? הרים גבנונים אתם… אין רצוני אלא בסיני, שהוא שפָל מכולכם". ההרים התגאו בגובהם וביופיים, אך זה עצמו הוא שעמד בעוכריהם ופסל אותם מלהיות ההר הראוי לקבלת התורה. הגאווה היא ה'גבנוניות' והיא נחשבת 'מום'.
אך צריך להבין מה הייתה המחשבה להציג את הגובה כסיבה לבחירה בהם. והלוא הגאווה והגבהות הן חסרונות ולא יתרונות? בגמרא נאמר: "המהלך בקומה זקופה… כאילו דוחק רגלי השכינה", וכמו-כן נאמר על גאוותן: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם". בהכרח לומר שגובהם של ההרים מייצג מעלות רוחניות אמיתיות, המשקפות מניעים טהורים. ובכל-זאת ביכר הקב"ה את הר סיני דווקא.
הרים שייכים למחלקת הדומם שבבריאה – המחלקה הנחותה ביותר מבין הצומח, החי והמדַבֵּר. ועם זה, גם בדומם עצמו יש דרגות. ההרים מכונים בספרי החקירה 'צומח שבדומם', שכן גובהם מבטא התעלות של הדומם. נמצא שיש בהרים מעלה של עלייה למעלה, ולכן הייתה מחשבה שעליהם ראויה להינתן התורה. השיב להם הקב"ה: "למה תרצדון?". ייתכן שיש היגיון בטענותיכם, אך נימוקים הגיוניים מתאימים למערכת של שיקולים שכליים. כאן עומדת להינתן התורה, שבמהותה הפנימית היא רצונו וחכמתו של הקב"ה עצמו, ושיקולים שכליים של העולם הנברא אינם תופסים לגביה מקום.
במדרש נאמר על הר סיני: "סיני מהיכן בא?… מהר המורייה". מעלתו של הר המורייה שבו התקיימה עקֵדת יצחק. ניסיון העקֵדה הוא סמל של מסירות נפש טהורה, שלמעלה מכל דיון הגיוני. לוּ היה יצחק אבינו מתחיל לדון דיונים הגיוניים – ייתכן שהיה מוצא נימוקים על-פי התורה להימנע מלמסור את עצמו לעקֵדה. יכול היה לטעון שאת ציווי ה' שמע מפי נביא (אברהם אביו), ואילו האיסור "שופך דם האדם", שעליו נצטוו גם בני נוח, ניתן ישירות מפי הקב"ה. אולם הוא ידע שזה רצון הקב"ה, והתמסר אליו לגמרי, בלי לשאול שאלות ולשקול שיקולים. עניין זה בא לידי ביטוי בהר סיני, שעל-אף היותו 'הר', בכל-זאת הצניע את גבהותו והתבלט בנמיכותו היחסית לשאר ההרים, דבר המסמל את ההתבטלות המוחלטת לרצון ה'. לכן זכה שעליו תינתן התורה. (תורת מנחם)
