פרשת קדושים
פרשת קדושים // מה היא קדושה אמיתית?
בפרשת השבוע מצווה אותנו התורה להיות "קדושים", וכמו שנאמר "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם" (ויקרא יט, ב).
וכאן יש לכאורה לשאול, מדוע התורה מקדימה ואומרת למשה רבינו "דבר אל כל עדת בני ישראל" לפני הציווי להיות קדושים? מדוע לא נאמר כן גם לפני ציווים אחרים בתורה? הרי בכל התורה ציווה משה את כל בני ישראל מדוע אם כן לא פותחת התורה במילים הידועות "צו את בני ישראל" או "דבר אל בני ישראל" בלי תוספת המילים "אל כל עדת בני ישראל"?
על כך עונה רש"י "מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל…" היינו שאת פרשת קדושים אמר משה רבינו לעם ישראל כשאסף את כולם יחד ולימד את כל בני ישראל יחד "קדושים תהיו".
שואל רבי יהונתן אייבשיץ בספרו תפארת יהונתן, מדוע דווקא מצווה זו של "קדושים תהיו" נאמרה בהקהל? מדוע מצוות אחרות לא נאמרו באסיפת כל בני ישראל יחד?
על כך הוא עונה בהעמדת יסוד גדול בדרך התורה והמצוות, התואר "אדם קדוש" מתפרש גם על "אדם פרוש ומובדל", על אדם שמנתק עצמו מכל הבלי העולם הזה, אדם הרוצה להתעלות בקדושה ויראת שמים עלול לחשוב כי כדי להשיג קדושה עליו לנתק עצמו מכל קשר עם ענייני העולם הזה, אדם השואף לקדושה לא יכול להיות קדוש ויחד עם זאת להתערות עם אנשים שחיים חיים של חוסר קדושה ולכן עליו לנתק עצמו מהם לגמרי, וכך הוא כותב: "כי העובד את ה' כדבעי, צריך שיהיו דבריו ועסקיו נוחים לשמים ולבריות, ולא שיפריע דרכי יישוב העולם וחברת בני האדם… ואילו היה כל העולם נזירים, לא היה מתקיים מימוש וסדר הטבע, וכמעט יכלה העולם, ועל זה אמרו חז"ל 'יפה תורה עם דרך ארץ'.. ועל זה רמזו חז"ל "פרשה זו נאמרה בהקהל".
אדם שחי בבדידות אמנם לא ייכשל בדיבור לשון הרע ורכילות, הוא גם לא יעבור על 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם' כי הוא לא רואה שום דבר ולא נפגש עם אף אחד כמי שחי בפרישות מוחלטת, אך לא זו כוונת הקב"ה כשציווה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", קדושה אמיתית היא כזו שבאה מתוך הקהל "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" אנשים-נשים-וטף, ושם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ!
הקב"ה לא רוצה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" כשתחיה ביער לבדך, הקב"ה רוצה שכל עדת בני ישראל יהיו ביחד, וכאשר כולם יהיו מאוחדים במקום אחד, שם תקיים את הציווי "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" כי זו היא קדושה אמיתית.
דוגמא לדבר ניתן למצוא במצווה נוספת בפרשת השבוע, "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ" (ויקרא יט, יד) מדוע התורה אוסרת לקלל דווקא את החרש? וכי אדם שאיננו חרש מותר לקלל? וודאי שלא, בנוסף יש לשאול הרי החרש בכל מקרה איננו שומע מדוע אם כן מזהירה התורה שלא לקלל דווקא את החרש?
בגמרא מסכת מגילה מספר רבי יוסי כך: פעם אחת, הייתי מהלך באישון לילה ואפילה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי – בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין" (מגילה כד:)
עונה העיוור לרבי יוסי האבוקה היא אכן לא בשבילי, אני גם כך אינני רואה, האבוקה היא כדי שאנשים אחרים יזהו אותי ויראו שאינני רואה ויזהירו אותי שלא אמעד.
וכך כותב הרמב"ם בספרו מורה נבוכים: "כי התורה לא הקפידה בעניין המקולל לבד, אבל הקפידה בעניין המקלל גם כן, שהזהירה שלא יניע נפשו אל הנקמה ולא ירגילה לכעוס"
המצוות שבין אדם לחברו, הם אינם בשביל האחר אלא בשבילנו כדי לא להשחית את המידות שלנו, אמנם החרש איננו שומע אך ברגע שאדם מקלל הוא משחית את מידותיו.
הרב אבישי בטשוילי – רב קהילת 'כרמים' ראשון לציון
לעילוי נשמת הרב בן ציון ע"ה בן אברהם ולאה שי' בטשוילי
