פרשת במדבר
בראש חודש סיוון באו בני ישראל להר סיני. אנו לומדים זאת מהפסוק "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (שמות יט,א). הגמרא (שבת פו,ב) דורשת על כך: "כתוב כאן 'ביום הזה' וכתוב שם 'החודש הזה לכם ראש חודשים' – מה להלן ראש חודש אף כאן ראש חודש". בפסוק שלאחר מכן נאמר "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי". גם כאן מלמדים אותנו חז"ל (מכילתא בשלח ועוד) שציון המקום שממנו נסעו, רפידים, בא ללמדנו: "שֶׁרָפוּ ידיהם מדברי תורה".
לשון חז"ל 'רפו ידיהם' מעורר שאלה: הלוא התורה עניינה חוכמה ושכל, כמו שנאמר "היא חוכמתם ובינתכם". מקום משכנו של השכל הוא במוח, ואין לו קשר לידיים. יתרה מזו, כאשר רבנו הזקן מבקש להמחיש מהו שימוש במושגים שאינם מתאימים כלל לנושא שעליו מדברים, הוא ממשיל זאת (תניא, שער היחוד והאמונה, פרק ט) לאדם האומר "על איזו חכמה רמה ועמוקה – שאי-אפשר למששה בידיים". זו אמירה מגוחכת, ש"כל השומע יצחק לו, לפי שחוש המישוש אינו מתייחס ונופל אלא על עשייה גשמית הנתפסת בידיים". הרי שהידיים רחוקות לחלוטין ממושגי השכל והחוכמה. אם כן, מה פשר הניסוח 'רפו ידיהם' במקום לומר 'רפה מוחם' או 'ראשם' או 'שכלם'?
התשובה היא, שעניינה של התורה הוא "ללמוד וללמד, לשמור ולעשות" (אבות ד,ה). יכול אדם ללמוד תורה ולהבינה, ואף-על-פי-כן יישאר נפרד ממנה. הוא למד את התורה אך זו לא לימדה אותו! כדי שהלימוד ישפיע על האדם, נחוץ קיום המצוות. על כך נאמר "רפו ידיהם מדברי תורה" – הידיים רומזות למצוות, שאת רובן מקיימים באמצעות הידיים. אומרת התורה "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני": הדרך לקבלת התורה היא המסע מרפידים – לנטוש את רפיון הידיים מקיום המצוות. לא דיי שהאדם מתחיל ללמוד תורה, אלא עליו לקיים את "ויסעו מרפידים" – להזיז את עצמו ממצב של רפיון ידיים לעבר התחזקות בקיום המצוות. כשאדם שרוי במצב של 'רפידים', הוא עלול ליפול טרף לעמלק, כפי שקרה לבני ישראל – "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם", וכלשון חז"ל (מכילתא שמות שם): "רפו ידיהם מדברי תורה, לכך בא שונא עליהם".
המסע הזה החל בראש חודש סיוון, וגם בכל שנה ושנה על האדם להתחיל בראש חודש סיוון בתזוזה האישית לקראת מתן תורה, עד שהופכים את המדבר ל"מדבר סיני" – "שירדה שנאה לאומות העולם עליו" (שבת פט,א) – שנאה לנפש הבהמית ולרצונות הגוף, ולכל מה שעלול להפריע ליהודי בעבודתו הרוחנית. אחרי הכנה זו היהודי ראוי לקבל את התורה בדרך המתאימה לרצון התורה, כפי שנאמר "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן" (מכילתא בשלח), היינו שיהודי זוכה שלא חסר לו דבר וביכולתו ללמוד תורה במנוחה. (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
