פרשת "חיי שרה" התשס"ט
"ותמת שרה…ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה" [כג-ב]
הוכחת הישארות הנפש
מותו של האדם אומנם מסיים את חייו, אך עדיין קיימת הישארות הנפש. במותו האדם מסיים את חייו על פני האדמה, אך ישנה המשכיות גם אחרי כן. זו גם הסיבה שכאשר האדם נפטר אומרים קדיש, לומדים לעילוי נשמתו עולים לקברו וכד' דברים אלו מלמדים כי קיימת הישארות הנפש, וככל שהאדם מספיק לקיים יותר מצוות ומעשים טובים בחייו, כך יוכל ביתר שאת לזכות לחיי עולם הבא.
בפרשתנו אנו רואים את הדבר באופן ברור, כך אומר הרב יהודה צדקה זצ"ל בספרו "קול יהודה": פרשה זו מדברת על מותה וקבורתה של חיי שרה, אומנם יש להתפלא שעל המיתה התורה מדברת בקיצור נמרץ "ותמת שרה" ותו לא, ואילו על הקבורה התורה מאריכה בפרוטרוט – המשא ומתן, על המחיר על המקום, ועל השטח. רואים מכאן, שהקבורה תופסת מקום חשוב בחיי העם היהודי. וכן מצינו אצל יעקב אבינו, שהתורה מאריכה בתיאור קבורתו. וכן אנו מוצאים שיעקב אינו מבקש מיוסף אם בקשה כי אם: "וקברתני בקבורתם" [בראשית טז-ל] רואים אנו כמה דבר זה היה חביב בעיני יעקב. וכן מצינו ביעקב כשנפגש עם רחל "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך" [בראשית כט-יא] ופירש רש"י: בכה על שלא תקבר עימו. והדברים מפליאים, על כך שמתה בקיצור ימים, והיא אשת נעוריו שעבד בעבורה שבע שנים ולא בכה, על מה בכה? על הקבורה שלא תקבר עמו! מכל זה אנו רואים, שהקבורה תופסת מקום חשוב וגדול בחיי העם היהודי, וכל כך למה? מפני שישנה כאן הישארות הנפש, וגם המת מרגיש קצת, איך והיכן הוא קבור, לכן אמרו רבותינו [גמרא ברכות יח.] שההולך בבית הקברות אסור לו לגלות את ציציותיו משום "לועג לרש" שלא יאמרו למחר באים אצלנו ועתה לועגים עלינו, כלומר שישנה איזו הרגשה דקה מן הדקה שמרגישים המתים ובפרט אצל גדולי הצדיקים.
עוד יש לדקדק במיתת שרה: "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה", כ' של ולבכתה קטנה, מלמד שלא בכה עליה הרבה, לפי שזקנה היתה.
והדברים מפליאים: למה הוצרכה התורה להדגיש שלא בכה עליה הרבה, וכי מה חשוב אם הרבה אם מעט? אלא, שניתן לומר שבכוונה התורה מדגישה זאת בכדי, להודיענו שישנה אחר המיתה הישארות הנפש, והיא לא מיתה נצחית, שצריכים לבכות עליה הרבה. ולכן גם יעקב לא בכה על עצם פטירתה של רחל, אלא על דבר יותר חשוב – שלא זכתה להיקבר עמו, שזה היה עבורו יותר קשה מהמיתה עצמה, מה שאין כן שרה, שזכתה לקבורה עם אברהם אבינו, במערת המכפלה, אין זכות גדולה מזו. ולכן בכה, אבל לא הרבה.
אבל יעקב, אף על פי שמיתת רחל היתה קשה בעיניו באומרו: "מתה עלי רחל" [בראשית מח-ז] הנה זה היה רק בשעת המיתה, אבל הוא בכה עשרים שנה לפני פטירתה של רחל, על כך שהיא לא זכתה להיקבר עימו, כי הצדיקים אינם בוכים על העולם הזה. אבל, על שלא נקברה עימו בכה עליה גם עשרים שנה לפני.
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
