פרשת ואתחנן
חביבות למצוות:
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו' ד'-ה').
בתקופת המלכות הרומאית העריצה נגזרו גזירות קשות ורעות על כלל ישראל. בין היתר אסרו ללמוד תורה. רבי עקיבא היה מלמד תורה ברבים ללא שום פחד ומורא. הגיע אליו יהודה בן גרים, ושאל אותו האם אינו חושש שמא יתפסוהו ויהרגוהו. ענה לו ר' עקיבא במשל – לשועל שהיה מהלך על שפת הנהר וראה דגים. כיון שהיה רעב נקט בערמה ואמר להם אבותי ואבותיכם חיו יחדיו בשלום, בואו עלו ליבשה ונמשיך את הקשר הטוב שהיה מנת חלקם. ענו לו הדגים: אם בים מקום החיים שלנו אנו חוששים מפני רשתות הציידים, מחוץ לנהר שם אין לנו את האפשרות לחיות, על אחת כמה וכמה. כך אמר לו ר' עקיבא התורה היא חיים ואי אפשר בלעדיה, לכן לא ללמוד תורה בגלל גזירה כזו או אחרת, זה לא יתכן גם במחיר שיהרגו אותי.
ואכן את הסוף המר כולנו יודעים. תפסו את ר' עקיבא וכלאו אותו למשך תקופה עד להוצאת גזר הדין הקשה לפועל, בו סרקו את גופו הקדוש והטהור במסרקות של ברזל. טרם הפטירה חז"ל (ברכות סא':) מצטטים לנו דיאלוג אמוני מדהים בין ר' עקיבא לתלמידיו. בשעת ביצוע גזר הדין ראוהו תלמידיו קורא קריאת שמע בכוונה. שאלוהו כיצד יתכן לנהוג כך בזמן שכזה. ענה להם ר' עקיבא כל ימי שהייתי קורא פסוק זה "בכל נפשך", חיכיתי שתהיה לי האפשרות לקיים אותו בפועל, וכרגע שניתנה לי ההזדמנות לא אעשה זאת כמו שצריך. כך יצאה נשמתו בקדושה ובטהרה תוך כדי שהוא מאריך במילה "אחד", והוא בן מאה ועשרים שנה. יצאה בת קול ואמרה "אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד".
הבה ננסה להבין – מה הפירוש בדברי ר' עקיבא שחיכה כל ימיו לקיים את מצוות מסירות נפש ומוות על קידוש ה'. הרי כל החיוב למות על קידוש ה' הוא רק במקרה שמכריחים אותו לעבור על התורה או על ג' העבירות החמורות עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. וודאי שאף אחד לא מייחל או מצפה לניסיון קשה שכזה, מדוע אם כן ר' עקיבא ייחל לכך בציפייה דרוכה?
התשובה היא ששאיפתו הרוחנית של ר' עקיבא לא ידעה גבולות. מבחינתו כיון שקיימת בתורה מצווה למות על קידוש ה', הוא השתוקק בכל מאודו לקיימה. הוא לא יכול היה לחשוב, שהוא יעזוב את העולם הזה מבלי לקיימה. לכן הוא חי זאת כל חייו, ובשעה שזה הגיע לכלל מעשה היה לו יותר קל לבצע זאת.
אביא דוגמא קטנה כיצד גדולי ישראל העריכו כל אפשרות לקיום מצוה ועשו כל טצדקי לקיימה.
על החפץ חיים זצ"ל מסופר – כי כשהיה כותב את ספריו, רגיל היה לטבול את הקולמוס בדיו וקודם לכן היה בודק אם הדיו נתפס טוב. לשם כך היה צריך הוא לקשקש מעט (כפי שעושים שקונים עט חדש). אך החפץ חיים חשב כמה צעדים קדימה, במקום לקשקש סתם ללא כל משמעות, הוא כתב את המילה עמלק, וממילא בכל פעם שקשקש עליה הוא קיים מצוה מן התורה של מחיית עמלק. הרי לנו מעשה די שגרתי ואפרורי, שבכח מחשבה קטנה ניתן לרומם אותו לכדי מצוה מן התורה.
גם אנו אם מחכים בתור לחנות כלשהי\ לרופא\ לשיחת טלפון חשובה, במקום להעביר את הזמן תוך התעסקות בסמארטפון \ קריאת עיתון (כשר כמובן), אפשר לקרוא תהלים, ללמוד או לקרוא עלון תורני, וכך במקום להרוג את הזמן (כלשון העם), לרומם אותו ולהפוך אותו לנצח.
הרב מיכאל מירון – לוד אחיסמך
לע"נ מלכה בת רבקה
