פרשת חיי שרה
הארת וסבר פנים יפות:
פרשתנו פותחת בתיאור מעמד הפטירה של שרה אמנו ע"ה, ויש פסוק מעניין שנרצה לתת עליו את הדעת. "ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר" (בראשית כג' ג').
ויש להבין מפני מה כתוב "ויקם אברהם מעל פני מתו", ורק לאחר מכן כתוב שהוא דיבר עם תושבי חת, הרי הדבר פשוט שהוא לא היה מדבר עימם בעודו רכון על פני מתו.
אומר המשגיח של ישיבת מיר ר' ירוחם ליבוביץ' זצ"ל (דע"ת במקום) כיון שהיה אברהם צריך לדבר עם בני חת על חלקת האדמה בה הוא יקבור את שרה, הרי שהוא קם ממנה שטף את פניו והגיע אליהם בלא שהיה ניכר על פניו שהוא אבל. וזאת למה? כי אברהם אבינו היה כה רגיש לתחושותיהם של הסובבים אותו, באומרו למה אם יש לי צער אחרים צריכים לסבול גם הם, לכן הוא לא הראה להם ולו קמצוץ של צער על פניו. לכן התורה הדגישה שרק בקומו ממתו הלך לבני חת ודיבר עימם. הרי לנו דוגמא למופת למאמר רבותינו "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (אבות א' טו').
המעניין הוא, שאת המאמר של "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", אמר שמאי הזקן שמידתו כידוע הייתה מידת הדין. ואכן שואל הרב דסלר זצ"ל (מכמ"א ד' עמוד 246) שהיינו מצפים לשמוע זאת מהלל הזקן שמידתו מידת החסד, מה ההבנה שדווקא משמאי שמענו זאת? ומיישב – מכאן לומדים שהארת פנים וחיוך זו לא איזושהי תוספת מעלה, אלא זו חובת הדין להאיר פנים ולהקרין שמחה לכל הסובבים.
אחד הגאונים בדור הקודם היה ר' נחום פרצוביץ' זצ"ל מראשי ישיבת מיר. כל מי שהכיר אותו יכול היה להעיד על הארת פניו, כך שכולם היו זוכים לקבל ממנו חיוך רחב במיוחד. והדבר היה לפלא, שכן הוא סבל בדומיה ייסורים קשים מאוד, ולכאורה פניו היו אמורות להראות עצובות וכואבות מעוצמת הכאבים שחווה. ואכן פעם אחת שאלו אותו על כך, איך ניתן להבין שעם כל מה שהוא עובר יש לו את הכח לחייך. וענה שמעתי מהרב גורדון זצ"ל שהפנים של האדם הם כמו רשות הרבים, דהיינו הפרהסיא הציבורית. וידועה ההלכה שאסור לאדם לחפור בור במקום השייך לרבים, בשל הנזקים העלולים לקרות כתוצאה מכך. ממילא גם הפנים שלי כיון שכולם רואים אותם, אין לי שום היתר להראות עצבות או כעס וכדו', ולא משנה באיזה מצב אני נמצא.
האמת שקוראים את הדברים ניתן להתרשם כי הם רחוקים מאתנו כרחוק מזרח ממערב.
נתאר לעצמנו אדם שעבר עליו יום קשה בעבודה, קיבל נזיפה מהבוס ליד כל החברה שהספיקו לצחוק על חשבונו, נוסף על כך הוא יוצא למקום החנייה ורואה שהצמידו לו לשמשה דו"ח על חנייה לא חוקית, ועוד הוא נתקע בפקקים איומים ובמקום להגיע לבית ב17:00 הוא הגיע ב 18:00. נו איך שייך לומר לאחד כזה לחייך הרי את כל שאריות הסבלנות שעוד נשארו לו הוא איבד ומזמן.
את התשובה המאלפת לכך כותבים לנו החינוך שאומר (מצוה טז') "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". והרמח"ל (מסילת ישרים ז') "כי התנועה החיצונית מעוררת הפנימית".
זה נשמע לא הגיוני בעליל אבל זו מציאות חיה ופועלת. אם אדם יתאמץ עם כל הקושי להפגין כלפי חוץ הארת פנים שמחה ועליזות, הוא יראה שאט אט המצב רוח חוזר לו. נכן אף אחד לא אמר שזה קל, אך המאמץ משתלם. מי הרי רוצה להישאר עם פרצוף כעוס וחמוץ, אז הנה הפתרון.
דרך אגב גם מחקרים מצביעים על כך שחיוכים מאולצים פועלים ומשפיעים לשיפור המצב רוח. שווה לנסות, בהצלחה.
שבת שלום ומבורך
הרב מיכאל מירון, אחיסמך לוד
