פרשת שמיני
מותם של בני אהרון, נדב ואביהוא, אירע – לפי אחד הפירושים – לאחר שנכנסו למקדש שתויי יין. לאחר מכן ציווה הקב"ה את אהרון: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ, אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ". יש עוד איסורים הקשורים בשכרות, כדברי רש"י: "שיכור אסור בהוראה" – רב אינו רשאי לפסוק הלכה בהיותו שיכור. בפשטות, איסור הכניסה למקדש מתוך שכרות נועד למנוע מצב של התנהגות בלתי-מכובדת בבית המקדש. גם איסור הוראת הלכה בשכרות נובע מאותו טעם – מי שהשתכר דעתו מבולבלת, ואי-אפשר לסמוך על שיקוליו. בשני המקרים השכרות היא חיסרון.
ואולם מדברי הרמב"ם (הלכות נזירות, פרק א, הלכה יב) משמע שיש צד חיובי בשכרות. הדברים אמורים על אדם במצב של שכרות המקבל עליו נזירות: "ואם הגיע לשכרותו של לוט, אין דבריו כלום… שמשהגיע לשכרותו של לוט אינו בן-חיוב". הרמב"ם אינו כותב ששיכור אינו כשיר לקבלת החלטות, אלא מדגיש את אי-היותו בן-חיוב. הדברים יתבארו על-פי סיפורם של נדב ואביהוא. לאחר מותם דיבר משה עם אהרון ואמר לו: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ". רש"י מפרש: "היכן דיבר? 'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי'. אל תקרי 'בכבודי', אלא 'במכובדיי'. אמר לו משה לאהרון: אהרון אחי! יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם (נדב ואביהוא) גדולים ממני וממך".
מותם של נדב ואביהוא לא נבע חלילה מקלות דעת, מחטא שמקורו בפריקת עול, אלא מקדושה יתרה ו'כלות הנפש' – הם הגיעו למדריגה גבוהה כל-כך של דבקות בקב"ה, עד שנשמתם נעתקה מגופם וחזרה למקורהּ. ועם זה התורה מבהירה מייד כי אין זו עבודה ראויה, ואסרה זאת באומרה "יין ושכר אל תשת". לפי זה מובן לשונו של הרמב"ם ששיכור "אינו בן-חיוב". זו עבודה נשגבה, המרימה את האדם למעלה מגדרי החיוב. תורת החסידות מסבירה שיש דברים שהם בגדר של 'רשות' ולא 'חובה' דווקא בשל מעלתם הגדולה. זו למשל מעלתה של תפילת ערבית, שהיא רשות ולא חובה, מפני היותה נשגבה כל-כך. כזה הוא גם מנהג ההקפות בשמחת תורה, שאף הוא אינו חובה, כי אי-אפשר לחייב את האדם להגיע למדריגה עליונה כל-כך.
ואולם הדרך הסלולה לרוב בני-האדם היא לעבוד את הקב"ה בתוך גדרי הגוף והעולם, ולא מתוך יציאה מהם. גם העניינים הנעלים ביותר צריכים להיות מחוברים עם המציאות הגשמית של הגוף והעולם, ולא מתוך התנתקות הנשמה מן הגוף. זו הייתה מעלתו של רבי עקיבא, ש"נכנס בשלום ויצא בשלום". הדגש כאן הוא גם על 'נכנס בשלום'. כי עצם הכניסה שלו ל'פרדס' התורה, ללימוד סודותיה, הייתה מתוך זהירות שלא לצאת מגדרי הגוף, ולא לבוא לידי כלות הנפש, ולכן 'יצא בשלום'. (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
