פרשת חיי שרה
השארות הנפש:
בין מסכתות הגמרא, ישנן מסכתות שלמות שההלכות הנידונות בהם על כל המשא ומתן והפלפולים שלהם, נלמדות מפסוקים בודדים. והנה לפתע בכל עניין קניית מערת המכפלה, אותה קנה אברהם מעפרון החיתי שלא היה מהצדיקים הגדולים בלשון המעטה, התורה מאריכה בכל פרט – מה הם דברו בתחילה עד שהפנו אותו לעפרון, וכיצד הוא רכש ובאיזה סוג של כסף (השער היציג והשווי היקר ביותר בעולם הפיננסי דאז), וכיצד השדה והמערה אשר בו עברו לרשותו ונהייתה להם תקומה וכו'.
וכבר כתב ר' צדוק הכהן מלובלין זצ"ל (אור זרוע לצדיק אות ב') שספר בראשית הוא בבחינת ה"דרך ארץ שקדמה לתורה". היינו כל מעשיהם של אבותינו הם בבחינת להורות לנו את הדרך שנלך בה. ולכן רבותינו (ע"ז כה'.) קראו לו ספר הישר שמלבד הסימן לבנים שיש בכל מה שקרה להם בחיי חיותם, יש כאן גם מסורת ודרך כבושה לדורות, כיצד צריך וחייב היהודי להראות.
כיון שכך יש לעיין מהו המסר כאן בכל עניין רכישת מערת המכפלה. רק כיון שהמסר הוא מיסודי הדת נביא בהקדם את לשון הרמב"ם שכותב (בסוף פירוש המשניות של מסכת ברכות) וז"ל "ואין זה מקור להביא שם הדבר הזה, לולא אשר כוונתי כשיבוא זכר דבר בעניין האמונה, לבאר בו מעט. כי יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה, יותר מכל אשר אלמדהו".
המלבי"ם (בראשית כג' כ', בתורה אור אות א') עומד על העניין ולאורו נלך. וז"ל "כי מה שהאריכה תורה בקניה זו ובפרטיה, הוא כי אברהם השתדל בזה לנטוע בלב העמים פינה גדולה מפינות הדת, שהיא האמונה בהשארת הנפש אחר המות, ובגמול העתיד שיהיה בין לנפש בין לגוף. כי גם הגופים ישיני אדמת עפר יקיצו ביום הדין הגדול, אלה לחיי עולם ואלה לדראון עולם… ועל כן צריך להכין לגוף המת מקום שם קבר במקום נבחר, ובין בני משפחתו ואנשים צדיקים ואין קוברים רשע אצל צדיק".
וממשיך "וכל זה היה כדבר זר לבני חת, שחשבו כי מתים בל יחיו ואין עוד דין וחשבון בשאול, והקבורה אינה צריכה רק לפי שעה משום בזיון החיים ומשום הסירחון, ואחר כך היו מפנים הקבר (דבר הנהוג גם היום במדינות הנחשבות לנאורות), ועל ידי מעשה זה שהיה בפרסום ואברהם נתן בעד המערה הון רב, נתיסד אצלם אמונה שברר להם שהשלמים אין להם מן העולם הזה אלא ד' אמות של קבורה וכל חלקה בהעולם הזה המה מהבל יחד".
אברהם אבינו היה איש חסד בכל הרמח' ושסה' כפשוטו, ולא כפי חלוקת הביטויים המוזלת המוצעת לכל דורש כמקובל היום. אולם החסד אצלו לא היה רק הגשמי כדוגמת אכילה שתיה ולינה, אלא גם ובעיקר זה הרוחני, לפקוח את עיני העיוורים ולהאיר את עיניהם באמתות מציאות הבורא, מחשכות העולם הזה. מאז דור אנוש התפשטה הכפירה שקנתה שביתה בלב רבים מיושבי תבל, ובכל פינה אפשרית, עד שהגיע אברהם אבינו שנקרא אברהם העברי ששם לו מטרה אחת לנגד עיניו – להביא את ידיעת מציאות הבורא לכל באי עולם, ולהרבות כמה שיותר כבוד שמים בבריאה. ואכן הוא פעל בכל המרץ בכל הכלים שהיו לרשותו.
כששרה נפטרה מגיע אברהם לבני חת והתורה מתארת בארוכה כיצד אברהם נושא ונותן עמהם. והם רואים תופעת פלא, אדם עם ראש על הכתפיים שמוכן להיפרד מסכום עתק (לפי חשבון שהמפרשים עושים), כדי לקבור מת, דבר שאין בו כל הגיון לדעתם המוטעית. אולם אברהם אבינו ראה זאת כאתגר אמוני, והזדמנות פז להסביר את עניין הקבורה, ואכן הוא ערך סמינר מקוצר בתנאי שטח לבני חת.
ומבאר זאת המלבי"ם בארוכה – אברהם מדייק לומר להם "גר ותושב אנכי עמכם", דהיינו אינני תושב קבע כאן בעולם, הכל חולף ועובר. ידוע המעשה על החפץ חיים זצ"ל שגביר גדול הגיע להיפגש עמו, והוא לא הסתיר את פליאתו על הפשטות הניבטת מכל פינה בבית. הוא פנה אל החפץ חיים ושאל אותו רבי הרי כבודו גדול הדור, לא היה מתאים שיהיה לרב בית מפואר כיאה לכבוד התורה. אמר לו החפץ חיים ניכר עליך כי איש עסקים אתה ומן הסתם יוצא לך לנסוע בדרכים. מה אם כן אתה עושה ללא כל התנאים שיש לך בבית. ענה הגביר בדרכים אני אורח ואני מסתפק בחדר שאני שוכר במלון, אמנם בבית אני חי ברחבות. אמר לו החפץ חיים גם אני אורח כאן בעולם הזה, ולכן אני משתמש ממה שיש לו להציע רק כפי הצורך, ואת עיקר הכוחות אני מפנה לאפיק ההשקעה הבטוח ביותר – קרי העולם הבא.
כמו כן על קבורת המת אמר להם אברהם "ואקברה את מתי מלפני" – היינו הקבורה בעיני היא כמו אדם שמטמין אוצר למועד ידוע. זה רק זמני אך המתים עתידים לחיות.
לכן אברהם גם מוסיף לעמוד על קניית מערת המכפלה דווקא, מערה שהייתה בנויה בצורה של בית ועליה מעליה. שזהו משל לחיי האדם בעולם הזה ואותו מסמלת המערה. ומעליה יש את העלייה שמסמלת את העולם הבא בו חיים את החיים האמתיים. זאת ועוד שגם לאחר המוות בו ינוח הגוף על משכבו בקבר, הרוח תחופף עליו מלמעלה בגן עדן התחתון. זהו המסר אותו רצה אברהם אבינו להעביר לבני חת ולכל העולם כולו.
לרבנו תם בספר הישר (בשער החמישי) יש עשרים הוכחות שיש גמול לאדם לאחר המוות, דבר המצביע בבירור על הישארות הנפש. בהוכחה הרביעית מובא שם כך, רק נקדים, ידוע מהספרים הקדושים שכל עלול חושק להדבק בעילה שלו. ובתרגום לשפתנו כל נברא שואף להדבק במקורו. לכן האדם מעצם היותו מורכב מגוף ונשמה נמצא כל חייו במלחמה בין הגוף שדוחף לענייני חומר ותאוות, לבין הנשמה שחושקת לדביקות ברוחניות. הבהמה שהחלק הרוחני שמחיה אותה נקרא נפש, הולכת בקומה כפופה כיון שהיא חומרית ונמשכת לאדמה ממנה לוקחה ואליה היא שייכת. לעומתה האדם בעל נשמה אלוקית (גם הגויים בכלל "נעשה אדם בצלמנו", ואם כי יש לו חלק נמוך בהרבה משל יהודי, עדיין הוא בכלל מדבר ומעלתו גבוה משל בעל חי) הולך בקומה זקופה כיון שנשמתו מושכת אותו כלפי מעלה.
האמת היא שאיננו מרגישים זאת אך הנשמה מצידה חפצה הייתה לברוח ולשוב למקומה בעליונים, אך גזירת המלך היא זו המעכבת אותה מלצאת. וכמו שאומרים חז"ל (אבות) "על כרחך אתה חי" (ועיין שם במפרשים). וממילא מסיים ר"ת אם בחיים היא כל כך משתוקקת למקורה, אז לאחר המוות בו ייפרדו הגוף והנשמה, ודאי שכעת ללא מונע ומפריע היא תשוב למקומה הצפון לה בעולם העליון.
הרב מיכאל מירון הי"ו מלוד
