פרשת ואתחנן
כתוב בפרשתינו: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור" מובא על כך במדרש, שמשה רבינו התפלל לפני הקדוש ברוך הוא 515 תפילות שיכנס לארץ ישראל, כמנין 'ואתחנן' (וכמנין תפלה), ונשתתק ולא התפלל עוד, מכיון שהשם אמר לו "רב לך את תוסף עוד לדבר אלי בדבר הזה" ואילו היה מתפלל עוד תפילה אחת היה נענה, אבל משה קבל עליו גזרת המקום ולא התפלל עוד. מכאן רואים אנו מהי כוחה של תפילה שיכולה לשנות דברים שנגזרו.
כותב רבי נחמן מברסלב זיע"א בספרו הק' ליקוטי מוהר"ן “עיקר ההתחברות והדבקות של איש מישראל להשם יתברך הוא על ידי התפילה, והיא השער שדרכו נכנסים להשם יתברך… באמצעות תפילותיו, משיג כל יהודי שליטה מוחלטת – הוא יכול להשיג את כל מה שירצה.
מובא בספר חסידים לרבנו יהודה החסיד. "יש אדם שאינו זכאי שיקבל המקום תפילתו, אלא בעבור תוקף תחנונים ודמעת עיניו אשר תמיד בוכה ומתחנן, אף על פי שאין בידו זכות ומעשים טובים, מקבל הקדוש ברוך הוא תפילתו ועושה חפצו".
סיפר הרב אלימלך בידרמן שליט"א: באחת השנים, סיפר 'הפוניבז'ר' הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל מייסד וראש ישיבת פוניבז', בדרשתו ב'ירחי כלה' בישיבתו הקדושה, סיפור מדהים שהתרחש עמו בימי נעוריו, בעת שלמד בישיבת מיר שבגולה. באותם ימים, קבע הפוניבז'ר חברותא עם בחור חשוב מאוד צעיר ממנו בשנים, אך בעל התמדה עצומה וחשק מיוחד לתורה. אולם, לדאבון ליבו הבין עד מהרה כי מדובר ב'מקח טעות' מבחינה לימודית. בעוד החברותא היה מתמיד נפלא וירא שמים, כישרונותיו לא דמו כלל לאלו שלו, שכבר אז היה לו ראש עילוי. בזמן שהפוניבז'ר כבר העמיק בספרי הראשונים, חברו עדיין היה עסוק בלימוד הגמרא עם פירושי רש"י ותוספות. הפוניבז'ר התלבט רבות מה לעשות, שכן מצד אחד, מדובר היה בבחור משכמו ומעלה, אך מצד שני, היה ברור שהלימוד המשותף אינו מועיל לשניהם. לבסוף, בלית ברירה החליט הפוניבז'ר על פירוק החברותא. ביום שישי, הודיע לחברו כי הוא מעריך ומחשיב אותו מאוד, אך לטובת שניהם עדיף שכל אחד ילך בדרכו מהשבוע הבא, והכל יבוא על מקומו בשלום. וכאן מגיע החלק המרגש בסיפור. מספר הפוניבז'ר: "בליל שבת קודש, לאחר הסעודה, פניתי לבית המדרש וישבתי ללמוד. משכבו הפנסים, עליתי לעזרת הנשים ששם עדיין ריצדה האש במנורות. תוך כדי לימודי, שמעתי קול בכי עולה מבית המדרש, בכי קורע לב ומטלטל כל שומע. מחלון עזרת הנשים הבחנתי שארון הקודש פתוח, ולפניו עומד בחור הבוכה ומיילל על מצבו. ירדתי לבית המדרש והתקרבתי לצד ארון הקודש בצעדים שקטים. אז שמעתי בבירור את תפילת הנער הבוכה מעומק ליבו ומבקש מהקדוש ברוך הוא בדמעות שליש: 'אנא ה', הושיעה נא, זכיתי בשעה טובה ומוצלחת בחברותא טובה ומוצלחת, אלא שמחמת מיעוט כישרונותיי, הודיע שהוא עוזב אותי. מה יעלה בגורלי? רבוש"ע, עשה עמדי חסד ותן בלבו להסכים לשוב ללמוד עמדי… עוד ניסיון אחד.'"
"מובן שאחר שמיעת תפילות זכות ונקיות כאלה, בכיות וזעקות היוצאות מן הלב, פניתי אליו הפוניבז'ר ביום ראשון בשבת ואמרתי לו: 'התבוננתי במה שהיה עמנו, חשבתי בדרכי והחלטתי לנסות לעוד תקופה נוספת' (ולא סיפרתי לו כמובן ש'שמעתי את תפילתו), ותקופה זו נמשכה שנים רבות…" ומסיים הפוניבז'ר: "לא אוכל להגיד ולספר מה שמו של אותו בחור, אבל זאת אגידה, כי הלה נעשה ל'גדול הדור' ממש, וגם אני בטרם אגש לתת שיעור לבני הישיבה, לא אגש אם לא עיינתי בספרו שחיבר החברותא הנ"ל, מה יש לו לחדש על סוגייתנו."
באותו שיעור בו סיפר הפוניבז'ר את הסיפור, ישב גם רבי שמחה קוק זצ"ל, שלימים נהיה ראש ישיבה מפורסם ומורה הוראה. הוא החליט שהוא חייב לדעת מיהו אותו חברותא. לכן, הוא ליווה את ראש הישיבה עד פתח ביתו, ומשנפתחה הדלת, העמיד את רגלו בין המשקוף לדלת והודיע מפורשות: "ראש הישיבה לא יכנס הנה, בלתי אם גילה את אוזניי מי הוא ואיזהו אותה חברותא טמירה ונעלמת… בלית ברירה, גילה הפוניבז'ר את הסוד. הגאון רבי שמחה קוק סיפר זאת באמצע שיעורו, ובין משתתפי השיעור היה הגאון רבי יהודה שטיינהויז, שהחליט לעשות כמעשה רבו. הוא ליווה את רבי שמחה עד פתח ביתו, שם הכניס את רגלו בין המשקוף לדלת, והודיע לו כי "כאשר עשה כן ייעשה לו" – שיגלה לו מי היה אותו חברותא. ומשם יצא הסוד לכל באי עולם – שאותו בחור היה הגאון האדיר רבי אלחנן וואסרמאן זצ"ל הי"ד בעל הקובץ שיעורים, שהעניק חמה בקומתו…
סיפור זה מגלה לנו את כוחה העצום של תפילה אמיתית, שיכולה לשנות גורלות ולהצמיח מתוך מצוקה גדולי עולם. הוא מלמד אותנו לא להמעיט בערכה של תפילה ולזכור כי "אין יאוש בעולם כלל".
יהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקינו ברוב ממש.
התמ' סימון יוסף ג'אנאשוילי – לוד
