פרשת ראה
מעלת הצדקה
בספר אמרי פינחס פרשת ראה, מביא שהנהגתו של הרה"ק רבי פינחס מקוריץ היתה לתת צדקה פעמיים לעני וז"ל: "שמעתי בשם הרהצה"ק רבי פנחס שהיה נוהג כשנתן צדקה לעני היה נותן מקודם החצי ואחר כך החצי האחר, ואמר הטעם, כי מקודם מה שנתן להעני הוא מצד רחמנות ואחר כך נותן לו לקיים מצוות הבורא, ואמר שזה פירוש הכתוב 'נתון תתן' להורות על שתי נתינות". בספר 'רמזי אש' (על תנא דבי אליהו זוטא פרק א' אות ו') מביא מעשה זה ועל פיו מתרץ את קושיית התוס', הגמרא בב"ב (ח:) מספרת, שרבא כפה את רב נתן בר אמי והוציא ממנו ארבע מאות זוזים למטרות צדקה וחסד. שואלים בעלי התוספות, כיצד ייתכן שרבא כפה והכריח ליתן צדקה, בעוד שכלל גדול תפוס בידינו 'כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה' חולין (קי:) והלא צדקה היא מהמצוות שמתן שכרם נמצא בצידם, כי מקרא מלא דיבר הכתוב "נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך", ושוב לא היה לו לרבא לכפות את רב נתן על מתן הצדקה? תוספות מעלים תירוצים שונים לשאלה זו אך בעל 'רמזי אש' כותב שלדברי הרה"ק מפשיסחא קושיא מעיקרא ליתא, מתן שכרה של המצוה הוא דווקא כשהאדם נותן את הצדקה מחמת ציווי השי"ת ולא מחמת שרע לבבו מתוך רחמנותו על העני, ורק כשהמצווה נעשית כתיקונה אזי הוא זוכה לברכת ה'. כך שאצל רב נתן בר אמי שהוא לא נתן את הצדקה מחמת ציווי השי"ת אלא מחמת כפייתו של רבא, אין שייך בזה ברכת השי"ת, ולכן אין זה נחשב כמצווה שמתן שכרה בצידה.
ויש לציין לפירושו הנאה של מרן הבית יוסף בחיבורו על מסכת אבות פ"א מ"ח אשר בו הוא מסביר את הפסוק "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד" וכך הוא כותב: "מה שאמר 'לצדקה' דהיה לו לומר 'זרעו לכם צדקה', הוא שלא יאמר אני נותן צדקה בשביל רחמנות, וזו המידה אפילו אומות העולם הם מרחמים, כשיבוא העני בפניו וזו אינה צדקה שלמה, לכך מזהיר שתעשה הצדקה בעבור שהוא צווי אלהי ולא בשביל רחמנות". דברים דומים כותב רבינו יצחק עראמה בספרו 'עקידת יצחק' (שער מ"ה), כי ישנם אנשים המושפעים מהכוכב צדק לעשות צדקה, ומשכך אין הם נותנים את הצדקה מחמת ציווי ה' כי כוכב זה "כשמו כן הוא, מעורר כל מעשה הצדק ויושר לבב. וכמו שאמרו (שבת קנו.) 'האי דבצדק גבר צדקן'. וראוי לאותם אנשים להתגבר על הטבע המוטבע בהם לעשיית מעשי חסד, ולדעת שאת הצדקה עליהם לתת, אך ורק, מחמת ציווי ה'.
ועל כך מוסיף בעל העקידה וכותב, שנותני הצדקה מחמת רחמיהם הטבעיים אינם זוכים לשכר כלל על מצוה זו שעשו: "אמנם ממה שיחייבו הכוכב לא ימשך לעושה שום שכר, כמו שהוא הענין בכל הדברים הטבעיים, אבל כשתעשה במצותו, תקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא". עניין רחב זה של גדר מצות הצדקה שעליו להיעשות ללא רחמנות יש בו גם נפקא מינה הלכתית, שכן נשאל הגאון בעל 'ערוך לנר' בשו"ת 'בנין ציון' (סימן פ"ה) "שאלה מי שהוציא כרוז לאחינו בני ישראל לפרנס אחיהם הנתונים ברעב וביגון בארץ הקרושה ושלחו נדבות גם אינם יהודים מה יעשה ביה"? שורש הבעיה בשאלה זו הייתה לפי המבואר במסכת בבא בתרא (ו:) וכך גם נפסק להלכה בשו"ע יו"ד (סימן רנ"ד) שאין לוקחים צדקה מן הגויים, כך שנשאלה השאלה כדת מה לעשות באותם הנדבות שנשלחו למען 'צדקת ארץ ישראל' שהיה מעורב בהם גם ממתן ידם של אומות העולם. בעל 'בנין ציון' מפלפל בסברות האחרונים שנאמרו בזה, אולם את מסקנתו הוא מבסם על הכלל האמור שצדקה הבאה מתוך רחמנות אין שמה צדקה והוא תומך את יסודותיו על לשון הפסוק: "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת", אשר אותה דורשים חז"ל ב"ב (י:) "צדקה תרומם גוי אלו ישראל וחסד לאומים חמאת כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין, חטא הוא להן".
ניתן להבחין שהצדקה של בני ישראל נקראת בפסוק 'צדקה' ואילו הצדקה של אומות העולם נקראת 'חסד' ומסביר בעל 'בנין ציון' "בישראל נקרא צדקה ובלאומים חסד, והיינו הישראל מה שנותן לעני אינו נותן מפני רחמנות לבד אלא שחושב עצמו מחוייב לזה על פי הדין, שהקב"ה ברא העניים לזכות את העשירים, וממה שנתן לו הקב"ה יש בו חלק שניתן לעניים ושאינו עושה רק משפט צדק להחזיר לאחר מה שניתן לו בשבילו. ולכן אינו נותן מפני שלבו העיר בו החשק לרחם על העניים, אלא מפני שמחוייב לזה על פי היושר. ולכן נקרא זה אצלו צדקה ומרוממו. אבל בלאומים שאינם נותנים על פי בחינה זו אלא כשלבו מעיר בו חשק לרחם ולחנן, וזה מה שנקרא אצלו חסד בלבד, וזה חטאת דבזה כל מחשבתו אינו רק בשביל עצמו להשיב תאות לבו כמו שממלא שאר תאוותיו". כיון שכן הוא מסיק להלכה שהיות ובנידון הנ"ל לא באו נדבותיהם של אומות העולם מחמת שהם נתעוררו מיוזמתם לתת צדקה אלא רק 'כאשר ששמעו גודל היגון ואנחה' ואם כן יש להקל ולומר שאין זה בכלל צדקה ומותר ליקח מהם. לפי זה יש לפרש דבר פלא שמצאנו בתלמוד הירושלמי, מסכת פאה (פ"א ה"א) שמצוות הצדקה אינה נקראת בשמה 'צדקה' כשאר כל המצוות שבתורה, אלא בשם 'מצוה' גרידא, עד שכל הרגילים בלשון התלמוד הירושלמי יודעים כי סתם 'מצוה' בתלמוד הירושלמי, אין הכוונה אלא למצוות הצדקה.
וכבר הרגיש בכך הרה"ק בעל התניא זי"ע שכתב בספר התניא (פרק ל"ז) "ובזה יובן מה שהפליגו רז"ל במאוד מאוד במעלת הצדקה ואמרו ששקולה כנגד כל המצוות, ובכל תלמוד ירושלמי היא נקראת בשם 'מצוה' סתם, כי כך היה הרגל הלשון לקרוא צדקה בשם 'מצוה' סתם מפני שהיא עיקר המצוות המעשיות ועולה על כולנה". אולם לפי דרכינו יש לומר, שבכוונת מכוון הדגישו לקרוא את מצוות הצדקה בשם 'מצוה' גרידא כדי ללמדנו שיש להקפיד מאוד שלא ליתן את הצדקה מחמת רחמנות אלא לקיים זאת מחמת שהיא 'מצוה' שנצטווינו על ידי הבורא ברוך הוא ויש לעשות כן כדי לעשות רצונו.
הרב רפאל טטרוא –
