פרשת ניצבים וילך
פרשתינו, פרשת נצבים, פותחת במילים "אתם נצבים היום כולכם". את הפרשה הזו אנחנו קוראים תמיד בשבת האחרונה שלפני ראש השנה. לפי המפרשים ותורת החסידות, המילה "היום" שמופיעה בפסוק מתכוונת בעצם ליום הגדול של ראש השנה שהוא יום הדין. הפסוק הזה בא ללמד אותנו שאנחנו צריכים לעמוד כולם ביחד מאוחדים לגמרי, החל מהאנשים הכי חשובים והמנהיגים, ועד לאנשים שעובדים בעבודות הכי פשוטות כמו חוטבי עצים ושואבי מים. רק כשאנחנו עומדים ביחד ובלב אחד, אנחנו יכולים להיכנס בברית עם הקב"ה ולעמוד מוכנים לקראת יום הדין, שבו אנחנו ממליכים את השם למלך עלינו. החיבור הזה בין הפרשה לראש השנה הוא הכנה חיונית, כי העבודה העיקרית של כל יהודי בראש השנה היא לקבל על עצמו את המלכות של השם ולשמוע את קול השופר. כדי שההמלכה הזו תהיה אמיתית, חייבים אחדות מלאה בעם. אחדות לא אומרת רק שאנשים עומדים זה לצד זה באותו מקום, אלא שהם מרגישים כמו גוף אחד ממש שבו כל פרט משלים את חברו וכולם שווים וחשובים בשביל שהשלם יתקיים.
כדי להמחיש את הרעיון הזה בצורה פשוטה, אפשר ללמוד זאת מאיברי גוף האדם, ובעיקר בקשר שבין הראש לרגל. הראש מייצג את האנשים החכמים והרוחניים בעם כמו המנהיגים והזקנים. הרגל מייצגת את האנשים הפשוטים יותר אלו שעושים עבודות פיזיות ויומיומיות. על פניו, נדמה שהראש הוא החלק הכי חשוב בגוף כי הוא חושב ומנהיג, אבל האמת היא שלרגל יש יתרון ענק על הראש. הראש, עם כל החכמה שלו, לא יכול לזוז או להגיע לשום מקום אם הרגליים לא יישאו אותו ויבצעו את מה שהוא רוצה. יותר מזה, כשאדם צריך לבצע פקודה, הרגליים עושות את זה מיד ובאופן מוחלט מבלי להתווכח ובלי לבקש הסברים שכליים. הראש, בגלל שהוא חושב ומנתח כל דבר יכול לפעמים להסס ולחשוב יותר מדי, ולפגוע בתמימות של קבלת העול. לכן דווקא האנשים הפשוטים שהם כמו הרגליים, מביאים איתם את כוח העשייה והתמימות שכל כך דרושים לקבלת המלכות בראש השנה. הראש חייב את הרגל כדי להשלים את עצמו, ובלי הביצוע והתמימות של האנשים הפשוטים גם המדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר נשארות חסרות.
מסופר על הגאון החסיד רבי הלל מפאריטש שהוא שמע על האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי, ומאוד רצה לראותו, אך תמיד לכל מקום שהגיע אמרו לו שהרבי כבר עזב. פעם אחת הוא החליט להקדים, והגיע לאכסניה של הרבי והתחבא מתחת למיטה, כשהוא מכין בראשו קושיה חזקה במסכת ערכין. איך שהרבי נכנס לחדר עוד לפני שרבי הלל הספיק לצאת, הוא אמר בניגון: "כשיש לאברך קושיה בערכין – הוא צריך קודם כל להעריך את עצמו". רבי הלל כל כך נסער מרוח הקודש והתעלף במקום. כשהוא התעורר, והרבי כבר המשיך בדרכו, וזו נשארה הפגישה היחידה שלהם.
הסיפור הזה מראה לנו שרבי הלל ניסה להעריך את המציאות ואת ההתקשרות לרבי דרך השכל וההבנה האישית שלו, אבל האמת היא שלאדם אין שלמות מצד עצמו, ואי אפשר לבסס את קבלת העול על השכל בלבד. לפי השכל האנושי ברור שיש הבדלים גדולים בין אדם לאדם לפי החכמה, הגיל או המעמד הרוחני שלו, אבל לפי המבט האמיתי של התורה המציאות שונה לגמרי. בעיני השם החשיבות של יהודי לא נמדדת רק לפי כמה הוא חכם או כמה הוא מבין, אלא לפי הנשמה שלו ולפי הנכונות שלו לשרת את השם בפשטות ובתמימות.
מכל זה מובן ההוראה הנלמדת מכל האמור: המציאות האמיתית של עם ישראל מתגלה כשאנחנו מתאחדים לגמרי. ההכנה הכי טובה לראש השנה היא להוריד את הגאווה והפירוד, ולהבין שכל אחד מאיתנו בין אם הוא איש חשוב ובין אם הוא איש פשוט, הוא חלק בלתי נפרד מהעם. כשהראש נשען על הרגל והרגל מקשיבה לראש, כולם פועלים יחד כגוף אחד, ובזכות זה אנחנו זוכים לצאת זכאים בדין ולקבל שנה טובה ומתוקה. החיבור הזה יוצר כלי שלם שמביא איתו את הברכה של השם לכולם, מתוך שותפות אמיתית שלא תלויה בשום דבר חיצוני, ומאפשר לכל אחד להרגיש שייך לברית הנצחית שמתחדשת בכל שנה מחדש. החיבור והערבות ההדדית ביום הקדוש הזה מעוררים רחמי שמיים מרובים על הכלל ועל הפרט, ומעניקים לכל יהודי את הכוח הפנימי לעמוד בגאון מול כל האתגרים הגשמיים והרוחניים של השנה החדשה, מתוך שמחה וביטחון גמור באבינו שבשמים.
יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
סימון יוסף ג'אנאשוילי – לוד
