פרשת ניצבים
"למען ספות הרוה את הצמאה"
בסנהדרין עו: דרשוה על המחזיר אבידה לגוי, שעל זה הפסוק ממשיך לא יאבה ה' סלוח לו. ורש"י שם פירש, שזה מגלה כי אינו חפץ באמת לעשות רצון ה', כי בין כה מחזיר (ועד כמה עוון זה חמור, ע' בתוס' כתובות טו: ד"ה להחזיר). וזהו כיסוד רש"י עצמו בסנהדרין צ. דלקמן. ואכן, רק מה שהוא לשם שמים במאה אחוז, יש לו קיום יציב, ונביא כמה ראיות לכך בקצרה ממש. והנה, הרמב"ם (בדמאי פ"ב מ"ג) כתב, שרק הת"ח נקראו חברים, משום שכל חיבורם הוא לשמה. והיינו שחבר הוא חיבור, ושם "חיבור" – אמיתי – רק אצל ת"ח. וזה ההסבר במשנה באבות שכל אהבה שהיא תלויה בדבר וכו'. וידוע הרמב"ם בסוף מכות במשנת רבי חנינא בן עקשיא, שריבוי המצוות בא בשביל שיעשה לשמה שבה יזכה לחיי העוה"ב. ע"ש. ולכן הרמב"ם עצמו (בברכות ספ"ב מ"ח) בטעם רשב"ג שחתן לא יקרא ק"ש בלילה הראשון – "כי כשיקרא, יביטו אליו בני אדם בעין הדור וכבוד, וכשהוא מדקדק במצוות, ואפשר שיהיה מעשהו לפנים, ולא לשם שמים", ומה שכתב שאין הלכה כך, משום שסוף סוף אין להמנע ממצוה גמורה, משום ש"אפשר" שיהיה מעשהו לפנים. ועוד, שאחרי שכבר יקראו חלק מהחתנים כבר לא שייך בזה יוהרא, וכמ"ש הב"י (או"ח סי' כד). וע"ע פני יהושע (כתובות קיא.) שכל המעלות שנאמרו על ארץ ישראל, שייכות רק במי שמתכוון לשם המצוה. ועיין בר"ן קידושין (ז: מדפי הרי"ף) על מי שלוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו, לא יחזיר לבניו, ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו, והני מילי כשהורתו ולידתו שלא בקדושה. והקשה למה קשה להם אם הוא רוצה ליזוק בנכסיו, אע"פ שאינו חייב ולפיכך פירש"י ז"ל, שאין חכמים מחזיקין לו טובה, לפי שלא הצריכוהו חכמים לכך. אבל אין משמעות הלשון כן בכל מקום, אלא לומר שעושה שלא כהוגן, וכדאמרי' (ב"ק צד:) גבי גזלנין ומלוי בריבית שהחזירו, אין מקבלין מהם, וכל המקבל מהם, אין רוח חכמים נוחה הימנו, כלומר, משום דממנעי ולא עבדי תשובה. ואמרינן נמי (ב"מ מח.) הנושא ונותן בדברים לא קנה, וכל החוזר בו, אין רוח חכמים נוחה הימנו, והיינו משום דאיכא חסרון אמנה, והכא נמי ה"ק שאין רוחן של חכמים נוחה הימנו, לפי שמשוה אותו לישראל, וכדאמרינן בסנה' וכו'. עכ"ד.
וכיו"ב כתב רש"י בהושע (א, ד) על מה שיהוא הרג את אחאב על כך שעבד ע"ז בדבר ה', ואעפ"כ נענש על כך, משום שאף הוא עצמו אחר זמן עבד ע"ז, ולכן נחשב לו שהרג דם נקי. ע"ש. ובזה יובן מ"ש רש"י בסנה' צ. שמי שלא מאמין שתחיית המתים "כתובה בתורה", אפי' הוא אין לו חלק לעוה"ב. וכעי"ז כתב הרמב"ם (בספ"ח ממלכים הי"א) שכל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן וכו', והוא ש"יקבל אותן" ו"יעשה אותן", מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה, והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם. והכס"מ שם כתב, שהוא מסברא דנפשיה, וי"ל שמקורו מסנה' הנ"ל, על למען ספות הרוה את הצמאה לפי' רש"י. ודו"ק. וע' חגיגה (ה:) שכל הלומד יום אחד בשנה לשמה, מעלה עליו שלמד כל השנה, כי עשה כפי יכולתו. והמליץ על זה הפלא יועץ (ערך חול המועד) כי אקח מועד – אם תלמד אז – אני מישרים אשפוט, לכל השנה, לגלגל לך שכר. ובנימוקי יוסף כתב על מי שתיקן אפילו אות אחת בספר תורה, שמעלה עליו כאילו כתבו, משום שיש למידת הרחמים ללמד זכות ולומר, כמו שתיקן זה, כך אם היה מוצא טעויות רבות היה מתקן אותם. ע"כ. (והובא בב"י יו"ד רס"י ער). וכעי"ז כ' הט"ז ביו"ד (סי' שדמ סק"א) שיש להוסיף מעט על שבחי הנפטר בכל הספד, ואין בזה שקר שכשם עשה אותם דברים מעט, כן היה ממשיך לעשות עוד. ע"כ. וע"ע תוס' שבועות (יג.) "לא קראו מקרא קודש", פירש ר"ת, שאינו שובת מחמת קדושת היום, אלא מחמת שמתעצל לעשות בו מלאכה. וזה סוד תרגום יונתן (שמות יב, יח) לאכול חמץ ישר בצאת הפסח. וכמנהג הגר"א (מעשה רב סי' קפה). ויתכן שזו היתה גם כוונת רב נחמן (בפסחים ל.), שהיה אומר לתלמידיו מיד בצאת הפסח שיקנו חמץ מן הנכרים. והיינו שאם ממשיך לאכול מצה – אין דגש על פרישתו מן החמץ.
וכיו"ב כתב בסדר היום (הנהגת מוצאי יו"ט של סוכות) שבמוצאי החג יסתור את הסוכה כדי שידעו שלא נעשית אלא למצותה. ע"כ. [והיום לא צריך – שבעבר היו סוכות רקב"ך ורקב"ש במשך כל השנה (כסוכה ח:), משא"כ בזמנינו]. וע' במג"א ובמשנ"ב (בסי' קנ) שכיון שיש הרבה בתי ע"ז גבוהים, כבר לא תהיה ניכרת חשיבות בית הכנסת, ולכן כבר לא שייכת הגמ' בשבת (יא.) שכל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת, סוף תיחרב. ע"כ. ובשבת (קיט.) מובא, שרב ענן היה לובש בערב שבת בגד שחור, ופירש המסילת ישרים (פרק יט) שעשה כן כדי שיהיה ניכר יותר כבוד השבת, בלובשו בו בגדים נאים, והסיק מכאן, שלא לבד ההכנה לשבת הוא מכלל הכבוד, אלא אפילו ההעדר שמכוחו יבחן יותר מציאות הכבוד, גם הוא מכלל המצוה. ועפי"ז ביאר מה שאסרו חז"ל (בגיטין לח:) לקבוע סעודה בערב שבת, מפני כבוד השבת. ע"כ. אכן במה שאסרו לקבוע סעודה בע"ש, הפשט הוא, כדי שיכנס תאב לשבת. ועי"ע ברש"י סוכה (ח:) שפסול סוכה פנימית הוא מפני שלא ניכרת. ובזה תובן השגת הבית יוסף ביו"ד (סו"ס שצג) על הריטב"א (ב"ב ק:) שאסר הבראה לאבל בשבת, והשיג הב"י, "ואיני יודע טעם לדבריו, שהרי עשויים בני אדם להביא צרכי מאכל למי שלא היה יכול להכין צרכי שבת מערב שבת, אע"פ שאינו אבל, הילכך לא מינכר שדבר של אבילות הוא". ע"כ. וי"ל שהריטב"א סבר שזה לא מצוי, ובנוסף לכך שהאבל ידוע באבלותו. וי"ל דלפיכך הוסיף מרן תירוץ נוסף. ודו"ק. ובדרך זו נראה שזו כוונת רש"י בסוכה (יד.) ד"ה ר' מאיר, שטעם פסול קורות ביתו לסוכה הוא: "דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנה". וע"ע בפסחים (ח:) שאין פירות גינוסר בירושלים – שלא יהו עולי רגלים אומרים אלמלא לא עלינו אלא בשבילם – דיינו, ונמצאת עלייה שלא לשמה. ועיין במו"ק (כו:) שמי שבגדו כבר היה קרוע, ויוצא בו, הרי זה גוזל את המתים ואת החיים, ופירש רש"י, שגוזל הכל, שמרמה הכל, שמראה להן שקרע על המת. ולכאורה מספיק שמראה צער, למה צריך מעשה מיוחד ומפורש לקרוע עבור המת? ולהאמור ניחא. וע"ע בשבת (כ"ג:) שאין להקדים הדלקת נרות, ופירש רש"י: דלא מינכרא שהיא של שבת. וע' במגילה (יט.) שאסור לקרוא מגילה הכתובה בין הכתובים, משום שלא ניכר. וכיו"ב כתב הכסף משנה (חמץ ומצה פ"א ה"ט) שיש להמתין עד שעה שישית, ואז לשרוף את החמץ, שאז נראה ששורף מפני זמן האיסור, וזה מורה יותר על קיום המצוה. ע"כ. וזה דומה בדומה למ"ש רבינו גופיה בב"י באו"ח (תנח): "ואפשר דבכל מצה מיירי, דאפילו אותה שאינה לצאת בה ידי חובה אין מתחילין להתעסק בה עד אחר שש שעות, דאע"ג דמצה דאיתקש לפסח, היינו אותה שיוצא בה ידי חובתו שם מצה אחד הוא". ע"כ. ויוצא, שאת כל המצות יש לאפות בערב פסח אחרי חצות. וע"ע בביאור הלכה (תריח ד"ה ואם) מהפתחי תשובה, שחולה שהיה צריך לבריאותו, לאכול חצי כותבת, ואכל כותבת, מתחייב כרת, ויש לפרשו כהנ"ל. ודו"ק. וע' בש"ך יו"ד (רמד ס"ט) בהלכה שהרואה חכם שעובר, עומד רק כשיגיע לארבע אמותיו. ופירש, שזה לא פטור, אלא אסור לעמוד עד שיגיע לארבע אמותיו, משום שלא מוכח שעומד לכבודו, ונראה שעמידתו היא לצורך עצמו. עכת"ד.
והמשנ"ב (תרסז סק"ה) הביא מהחיי אדם (קנג, ו) שכשאין ברירה, וצריך להכין מיום טוב לחברו, יעשה זאת בעוד היום גדול, שאז לא ניכר שעושה זאת לצורך יו"ט השני. וע' במור וקציעה (או"ח סו"ס תרעב) שאע"פ שבכל דוכתא אין הברכה מעכבת למצוה, בנר חנוכה שעיקרה לפרסומי ניסא, והרואה יסבור שלעצמו עשאה שאני. ע"ש. ובחזו"ע חנוכה (עמוד קכט) הביא שהשיגו עליו, וי"ל שמצד הזמן כבר ניכר הענין, וגם דמאי מהני שמברך לכל מי שיבוא אח"כ. וע"ע בריטב"א פסחים (ז:) על עובר לעשייתן. וע"ע בפרישה או"ח (צ, טז) שדייק מרבינו יונה בס' היראה, שדווקא בסמוך לבית הכנסת יש מצוה לרוץ, אבל לא לפני, והסביר משום ההיכר, שכשלא סמוך אינו נראה לשם מה הוא רץ. ע"כ. וע' בהעמק שאלה (פרשת וישלח כו, י) ש"זמן אומרו אפילו בשוק" (עירובין מ:), זהו רק ברגלים, שניכרת קדושת היום שלהם, משא"כ חנוכה. ע"כ. וע' בתוס' חולין קי: שהחובה אחרי שלושים יום לצייץ טלית שאולה היא מדרבנן, ולא מדאורייתא – משום שנראית כשלו. ע"כ. וע' בריטב"א סוכה (מו.) שרק בתוך שלושים יום לחג יכול לעשות סוכה, ולא לפני, שאינו ניכר. ומכל הנ"ל למדנו, שיש לייחד המצוות רק לה' (לפחות לצעוד לשם) ולכן חמור המחזיר אבידה לגוי, וכל הדוגמאות שהבאנו, מלמדות היסוד הזה.
שבת שלום.
הרב גבריאל מנחם יצחקי – לוד
