פרשת 'קורח'
בפרשתנו נקרא על מחלוקת קרח ועדתו. עלינו לברר מה הסיבה האמיתית שעמדה מאחורי המחלוקת? מה היו המניעים שגרמו לקרח להצית את אש המחלוקת?
מסביר רש"י (במדבר טז,א):
"ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח: 'אחי אבא ארבעה היו, שנאמר: 'ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועזיאל…'. עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה, לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם?! והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו'"
כלומר, הסיבה שגרמה לקרח לחלוק על משה היא – קנאה! קרח נתקנא בנשיאותו של אליצפן וזה מה שגרם לו לפתוח במחלוקת.
תשובה זו אינה מספקת, כיון שעדין לא מובן איך אדם פקח כקרח, בא וחולק על משה רבנו, ואף אם היתה בו קנאה? וכפי שרש"י בעצמו מציג את הדברים (שם,פסוק ז): "וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה?", וכמאמר הגמרא (סוטה ג,א): "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". מה חשב לעצמו קרח? האם באמת חשב שיצליח במאבק מול משה – שליח ה'? הרי קרח היה חכם והיה צריך להבין שאין לו סיכוי לעמוד כנגד משה! השאלה מתעצמת נוכח התשובה שמביא רש"י לקושיתו:
"עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן, אמר: בשבילו אני נמלט… אמר אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום?!"
כלומר, לא רק שקרח היה פקח, אלא גם היתה בו רוח הקודש, אם כן מה ראה לשטות זו?
את התשובה לכך ניתן ללמוד מדברי רבי אלעזר הקפר (אבות ד,כא): "רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". אמנם אפשר להבין את המשנה כפשוטה, ששלושת המדות הללו, לאחר מעשה, מוציאות את האדם מן העולם. ברם, ישנו פשט אחר למשנה זו. בשעה שיש באדם אחת מן המדות הללו, הוא חדל להיות אדם. כשיש באדם קנאה, תאוה או כבוד – אין שכל, אין מחשבה, אין שקול דעת – אין אדם בעולם! וכפי שמסביר רבי משה אלמושנינו בפירושו על מסכת אבות (פרקי משה על אבות,שם):
"כי ההוצאה מן העולם יאמר על הפסד השכל הישר כי בהפסדו הרי הוא כאילו עבר מצד שהוא אדם ובטל מן העולם"
המדות הרעות הללו מוציאות את האדם – את שכלו ואת שקול דעתו – מן העולם. אם כן, מה חשב קרח כשהוא בא לחלוק על משה? הוא לא חשב! הקנאה הוציאה את האדם שבו – את שקול דעתו – מן העולם.
דוגמא נוספת לטשטוש המחשבה שגורמת התאוה היא מגחזי, נער אלישע (מלכים ב,ה). אלישע מרפא את נעמן שר צבא ארם מצרעתו, נעמן מציע לאלישע מתנות כאות הוקרה על עזרתו, אך אלישע מסרב, אין ספק שבכך עשה קידוש ה' גדול. והנה, לאחר שהלך נעמן, גחזי מחליט לרוץ אחריו ולבקש ממנו מתנות בשם אלישע, הוא משקר לנעמן ומקבל מתנות. כשאלישע שואלו להיכן הלך, מעדיף גחזי לשקר לו ולא לומר את האמת. אלישע מעניש אותו ומלקה אותו בצרעת נעמן.
נשאלת השאלה: והרי גיחזי חי עם אלישע, ראה את הניסים שנעשו על ידו, וידע שאלישע מסוגל לחזות דברים מראש – א"כ, מה הוא חשב כשהוא שיקר לאלישע? האם הוא לא הבין שאלישע ידע שהוא הלך אחרי נעמן?! התשובה היא שהוא לא חשב! כשיש תאוה, מפסיקים לחשוב!
דוגמא נוספת ניתן ללמוד מסיפור יפתח (שופטים יא,ל-לה):
"וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי: וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲש%8
