פרשת 'תולדות'
"בקחתו אל רבקה בת בתואל הארמי מפדם ארם אחות לבן הארמי לו לאשה" (כה-כ)
נשאלת השאלה מדוע ישנה כפילות לשון 'בקחתו' – 'לו לאשה'? שמעתי לבאר בשם הגרי"דס זצ"ל דהנה כתב רש"י שרבקה היתה בת ג' שנים כשלקחה יצחק לאשה, וקטנה אינה יכולה להינשא מעצמה אלא מדעת אביה, או שאביה יאמר לה צאי וקבלי קדושיך שאף זה חשוב מדעתו, וכשאין לה אב אחיה ואמה יכולים להשיאה אך רק מרצונה. והנה בבתואל כתוב: 'ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב הנה רבקה לפניך קח ולך ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דיבר ה", ואמירה זו של בתואל הרי היא כאמירת צאי וקבלי קדושיך, וכיון שמת מיד לאחר מכן ולא הספיק להשיאה אלא לארסה בקידושין היו יכולים אחיה ואמה להשיאה רק מדעתה וזהו דכתיב ויאמר אחיה ואמה 'נקרא לנערה ונשאלה את פיה', נמצא שאירוסי רבקה היו מדאורייתא על ידי בתואל ונישואיה מדרבנן ע"י אחיה ואמה.
ולפי זה יש לבאר הפסוק: 'ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם' היינו שהליקוחין היו ע"י בתואל 'אחות לבן הארמי לו לאשה' אבל לאשה היינו לנישואין היה זה ע"י לבן הארמי. ועל פי זה יתבאר גם מה שכתב רש"י הקדוש בסוף הפרשה 'ויקח עשו את מחלת בת ישמעאל אחות נביות על נשיו לו לאשה' ויפרש רש"י שם ממשמע שנאמר בת ישמעאל איני יודע שהיא אחות נביות? אלא למדנו שמת ישמעאל משיעדה לעשו קודם נישואיה והשיאה נביות אחיה, וזהו 'אחות נביות לא לאשה' – לנישואין.
לכאורה, למה לא חשש יצחק שבניו יצאו כמו אביה ואחיה של רבקה והרי כבר אמרו חז"ל שהבנים דומים לאחי האם ולפיכך הנושא אשה צריך לבדוק באחיה?
וביאר הנצי"ב ז"ל שעל כן נתעקרה רבקה שכל מה שמורישה האם לבניה את תכונות בני משפחתה זהו כשלידתה בדרך הטבע, אך כשלידתה בדרך נס ופלא אין הבנים יורשים את מידותיהם של אחיה.
'ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים' (כה-כז) ופירש רש"י – יודע לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן וכסבור אביו שהוא מדקדק במצוות. וצריך ביאור מדוע תפש עשו דוקא את ענין המעשרות להוכיח לאביו שהוא מדקדק במצוות ולא מצוה אחרת מתרי"ג מצוות? ושמעתי לבאר עפ"י מה שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פט'-ה"א) 'על ששה דברים נצטוה אדם הראשון על ע"ז וכו' וכן היה הדבר עד אברהם, בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר. ועיין בהשגות הראב"ד שכתב שאברהם הוא שתיקן המעשר דכתיב 'ויתן לו מעשר מכל', וביאר הכסף משנה דאברהם לא עישר ממונו אלא עישר השלל הבא לידו ולא בתורת מעשר אלא שכיבדו מלכי צדק בהוצאת לחם ויין וברכו, ורצה לתת לו מעשר מהשלל, אבל יצחק הוא הראשון שעישר ממונו לשם מעשר כדרשת חז"ל 'ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים' נמצא שיצחק הוא שתיקן המעשרות, והנה ידוע שהנהגתו של תלמיד מובהק כלפי רבו הוא בזה שיודע חידושי תורתו של רבו ובא הוא במשא ומתן של דברי תורה עם רבו על חידושיו, והרב נהנה מהלימוד עם תלמידו מאד כאשר מפלפל הוא בחידושיו שלו, וכיון שיצחק הוא שחידש מעשר היה בא עשו אל אביו ומדבר איתו בלימוד הלכות מעשר איך מעשרין תבן ומלח? ובזה כבש את ליבו של אביו. שבת שלום
הרב יוסף מודזגברישווילי הי"ו מלוד
