המשנה מספרת שיום כ' באב היה יום-טוב במשפחה אחת, משום שביום הזה השתמשו בעצים שתרמה המשפחה הזאת להקרבת הקרבנות על-גבי המזבח בבית-המקדש. זו הייתה למעשה תרומת העצים הראשונה לאחר ט"ו באב, שבו נפסקה כריתת העצים, ולכן ציינה המשנה במיוחד יום זה.
ההלכה היא שבט"ו באב מפסיקים את כריתת העצים, משום שבמועד הזה "תשש כוחה של חמה", ויש חשש שמא העצים אינם יבשים די הצורך, ואז הם עלולים להיות מתולעים, ועצים כאלה פסולים למזבח. לכן היו כורתים את העצים בחודשי הקיץ החמים, עד ט"ו באב, שבו הימים מתחילים להתקצר ועוצמת השמש נחלשת.
נדיבות מיוחדת
נמצא אפוא שהמשפחות שתרמו עצים קודם לכן היו יכולות לכרות עצים כפי הדרוש, ולא היו צריכות לדאוג להכין מלאי עצים מבעוד מועד. לעומת זה, המשפחה שתרמה את העצים בכ' באב כבר לא הייתה יכולה לכרות אז את העצים, אלא הייתה צריכה להכין אותם מראש – לכרות אותם בתקופה שלפני ט"ו באב, לברור אותם ולשמור מלאי מספיק בעבור התקופה שבה כבר לא יהיה אפשר לכרות עצים חדשים. לכן המשנה מציינת את המשפחה הזאת במיוחד, כי בפעולתה באה לידי ביטוי נדיבות מיוחדת. בגמרא יש שתי דעות על זהות המשפחה. לפי דעה אחת היא באה מבני דוד המלך, ולפי דעה שנייה באה מיואב בן-צרויה. יש לומר שאין כאן מחלוקת במציאות, אלא המשפחה הזאת אכן באה משני השורשים האלה, והמחלוקת היא מה מקור הנדיבות המיוחדת שהתגלתה במשפחה זו, אם היא באה מדוד או מיואב.
הגמרא אומרת שדוד המלך עסק בתורה ויואב עשה את המלחמות, ושתי הפעולות האלה יצרו שלמות אחת: "אילמלא דוד, לא עשה יואב מלחמה; ואילמלא יואב, לא עסק דוד בתורה". הן דוד הן יואב פעלו מתוך התבטלות ומסירות-נפש, אלא שמסירות-הנפש של דוד באה לידי ביטוי בלימוד התורה (לימוד מתוך התבטלות מוחלטת לקב"ה, ולכן זכה ש"הלכה כמותו"), ואילו מסירות-נפשו של יואב התבטאה במלחמה מול אויבי ישראל. מכאן באה אותה מסירות-נפש ואותה נדיבות מיוחדת גם אצל צאצאיהם, בני המשפחה שתרמה עצים בכ' באב.
מכאן עלינו ללמוד לקח חשוב: לאותה משפחה היו עצים מובחרים שכבר לא היה אפשר לכרות כמותם, ובכל-זאת ויתרה עליהם בשמחה כדי לסייע ליהודים אחרים להעלות קרבנות, ובהם גם יהודים חוטאים שביקשו להקריב קרבנות לכפרת עוונותיהם. כך עלינו לנהוג – לוותר על הדברים היקרים ביותר למען יהודי שני. גם אם יש לאדם חפץ יקר שאין כדוגמתו בכל העולם – עליו להיות מוכן לתת אותו ליהודי שני, כדי שהחפץ הזה יהיה לו לעזר. עליו לעשות זאת בשמחה, מתוך הכרה כי נפלה בחלקו זכות גדולה, לעזור ליהודי שני. גישה זו של אהבת-ישראל, אהבת-חינם, היא שתביא את הגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש. (לקוטי שיחות)
