פרשת 'ויגש'
"וידברו אליו את כל דיברי יוסף אשר דיבר אליהם, וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקוב אביהם".
כשהתוודע יוסף אל אחיו ושלח עמהם הזמנה ליעקב אביו לבוא למצרים הורה להם: "קחו לכם מארץ מצרים עגלות". אחר כך, כשהגיעו האחים ליעקב וסיפרו לו כי יוסף חי, אומרת התורה שבתחילה "לא האמין להם". רק לאחר שראה את העגלות ששלח לו יוסף-"וירא את העגלות"- אז כתוב" ותחי רוח יעקוב אביהם"
חז"ל מסבירים וכן (וכן מובא ברש"י) את הרמז הטמון בעגלות הללו. זה היה רמז ששיגר יוסף לאביו "בשעה שפרשתי ממך… בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק". הנושא האחרון שלמד יוסף מאביו היה בדיני עגלה ערופה, והוא היה היחיד שידע מה למד עם אביו באחרונה, יוסף רמז זאת באמצעות משלוח העגלות, ולכן כשראה יעקוב את העגלות אמר: "עוד יוסף בני חי"
כאשר פורש יוסף מאביו, כששולחו אל אחיו היה אביו יעקוב מלווהו והולך, כמו שנאמר: "וישלחהו מעמק חברון" שהוא לשון לוייה. אמר יוסף לאביו : "חזור בך, כיוון שחס על כבודו וטירחתו, ואז אמר יעקב ליוסף: "בני, אל תהיה מצות לוייה קלה בעינך, שבשבילה נאמרה פרשת עגלה ערופה כמו שנאמר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועיננו לא ראו" ואמרו בתלמוד (סוטה מ"ו) "וכי עלתה על ליבינו שבית דין שופכי דמים? אלא לא בא על לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה". וזהו הסימן ששלח יוסף ליעקב על ידי אחיו מפרשת עגלה ערופה שהיה עוסק בה בשעת פרידתו ממנו. לפיכך: "ותחי רוח אביהם" (דעת זקנים מבעלי התוספות)
מוסיפים חז"ל ומסבירים, ששמחתו של יעקוב הייתה כפולה- גם בשל עצם העובדה שבנו יוסף חי, וגם על שלא התבולל בין המצרים, אלא נשאר נאמן ליהדותו ולתורתו שלמד מאביו. ברמז על העגלות ראה יעקוב אישור לשני הדברים גם יחד.
נאמר במדרש, כי לפיכך לא אמר הכתוב: "העגלות אשר שלח פרעה"- משום שעל העגלות ששלח פרעה היה חקוק שם של עבודה זרה, ושרף אותן יהודה.
אם כן פלא הוא, והלא להלן נאמר: "וישאו בני ישראל את יעקוב אביהם בעגלות אשר שלח פרעה.
אלא אפשר לתרץ זאת כך, שלכתחילה היו סבורים, שהמסע הזה למצרים אינו אלא עניין זמני בלבד, על מנת להתראות עם יוסף ולשמח אותו , ולא היה כלל בדעתם לעשות את ישיבתם במצרים בדרך קבע, ברם בעגלות ששלח פרעה הכירו לדעת, כי אין זה זמני בלבד, אלא יורדים הם למצרים על מנת להשתקע בה, ודבר זה היה בבחינת עבודה זרה בעינהם, כמו שאמרו רבותינו: "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר "כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת אלוקים לאמור לך ועבוד אלוה-ים אחרים (כתובות ק"ו) לפיכך לא רצו לנסוע בעגלות הללו, אשר "עבודה זרה חקוקה עליהם" כלומר שהן מיועדות לנסיעה להשתקע שם וממילא זה כמו עבודה זרה.
אבל לאחר מכן כאשר נראה הקב"ה ליעקב בבאר-שבע ואמר לו: "אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי העלך גם עלה". גילה לו, כי מתחילה עכשיו גלות מצרים, וכל הירידה למצרים זה ברצונו של הקב"ה ולא להשתקע שם אלא יבא זמן וגם יעלו משם אזי יכלו להשתמש בעגלות. והנה לאחר שנאמר "ותחי רוח יעקוב אביהם" כתוב מיד "ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי" ולכאורה לא מובן למה משתמש בתחילה בשם יעקב שמורה על עקב ועל דרגה נמוכה כידועה, ואח"כ מיד משתמש בשם ישראל שמראה על שררה וגדולה?
אלא שעד עכשיו נטלה ממנו רוח הקודש כיוון שהיה בעצבות ואין שכינה שורה מתוך עצבות ולכן היה יעקוב אבינו בבחינת "עקב" אבל כש"ותחי רוח יעקוב אביהם" ושרתה עליו שכינה כיוון שהיה בשמחה אז היה כבר בבחינת "ישראל" בחינת שררה ומלכות הוא כאילו קיבל חיים חדשים שכן כאשר דואגים לחייו הגשמיים והרוחניים של יהודי שני, לבל יפול מול קשיי העולם, זוכים לתוספת כוח, ולתוספת חיים רוחניים גם במובן האישי.
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף יצחק מיראלשוילי הי"ו מחולון
