פרשת משפטים
בין עבד עברי לעבד כנעני
בפרשת משפטים מובאים הלכות ודיני עבדים, נזיקין וממונות, ושאר עניינים שבין אדם לחברו. רבים מהמפרשים התעכבו על כך, שלאחר המעמד השמימי והמרטיט של מתן תורה וקבלת עשרת הדיברות, הפרשה שאחרי מתן תורה עוסקת דווקא בדברים 'נחותים' וגשמיים כמו נזיקין וממונות. אולם, אם נתבונן בכך, נוכל לראות את ערכם האמיתי של מצוות אלו מכמה היבטים.
ראשית, המילה 'משפטים' מתייחסת למצוות שניתם להבינם גם בשכל האנושי. אולם, כמובן שהקיום שלהם נובע אך ורק מכוח התורה, ולא בגלל שהשכל שלנו מבין אותם. ההבנה היא דרך להתחבר למצווה ולאופייה, אבל לא הבסיס לקיומה.
הרבי הרש"ב מליובאוויטש נ"ע, מביא במאמר ארוך משנת תרס"ו, את ההבדלים בין עבד כנעני לעבד עברי. מעבר למה שאנחנו מכירים ויודעים שלעבד העברי ישנן זכויות, בניגוד לעבד הכנעני שהוא משולל זכויות כמעט לחלוטין ואיננו מציאות בפני עצמו. הרבי מונה שם עוד מספר הבדלים בין שני סוגי העבדים.
בהמשך, הרבי הרש"ב אומר, שלמרות הכל, מעלתו של העבד הכנעני היא גדולה מהעבד העברי, בניגוד למה שאנחנו חושבים. זאת מכיוון שהעבד העברי, למרות שהוא בעל בחירה (חלקית), הרי שיש לו תענוג מכך שאדונו מרוצה ממנו ומפעולותיו, והוא כולו מסור אמנם לאדון, אך מכיוון שהוא מכיר בערך השמחה שעבודותיו מסיבות לאדונו, הרי שיש בכך 'פגם', שכן זה מראה על יישותו של העבד. הוא אמנם עושה את עבודתו בחפץ לב, אך זאת בשביל להסב עונג לאדונו וגם לו עצמו יש עונג (שכלי) מכך שאדונו מרוצה. לעומתו, העבד הכנעני שהוא משולל כל זכויות, וחירותו אף היא משוללת לחלוטין, הרי שדווקא מהביטול הזה, צומחת מהותו האמיתית של העבד שבטל לחלוטין בפני אדונו. הוא איננו מציאות כלל במשוואה הזאת בינו לאדונו.
ההשלכה של הדברים לחיינו אנו ברורה. נכון, יש את השכל האנושי שניתן לנו על ידי הקב"ה, ודרכו אנו יכולים להתחבר דרך המחשבה וההבנה השכלית שלנו להקב"ה, נותן התורה ולמצוותיו. אולם, עלינו לדעת כי הדרגה האמיתית של ההתקשרות היא כאשר האדם הוא בטל לחלוטין לרצון אדונו, וכי אפילו אין לו תענוג מקיום הוראותיו. מדוע הוא מקיים אם כן את רצון האדון? משום שזהו רצונו ותו לא. זוהי גם המשמעות האמיתית של הברכות שאנו מברכים לפני כל מצווה ומצווה. "אשר קידשנו במצוותיו". קידשנו, הכוונה להבדלה. הקדוש, מובדל מהלא קדוש. זאת אומרת, שאנחנו מברכים את הבורא על כך, שהבדיל אותנו בכך שציווה אותנו לעשות מצוות מעשיות. הציווי, הוא שמחבר בנינו לבינו. ללא הציווי והציות שלנו, אין יכולת שנהיה מחוברים להשם יתברך. זה אומר, שרק על ידי קיום מצוות עשיות בפועל, אפשר להתחבר להקב"ה.
ולא לחינם התורה בוחרת להתחיל עם הציווים הלכאורה נחותים וגשמיים, בדיני ממונות, נזיקין ובין אדם לחבירו, משום שיש משקל מכריע לדינים אלו בחיי האדם המאמין. יכול אדם לומר, את מצוות ייחוד הא-ל והאמונה בבורא אני יכול 'לקבל' כתנאי בסיסי, אבל מה לי ולמצוות הללו של הלנת שכר שכיר, שור שנגח את הפרה וכו'?
אדמו"ר הזקן בעל התניא זי"ע, עומד על כך רבות, שדווקא במצוות אלו 'צמצם' הקב"ה את חכמתו ורצונו. זו חכמה 'קטנה' להאמין במציאות הבורא שהיא מוכחת בכל רגע בבריאה המופלאה שנפרשת לענינו. כל הקושי הוא, לקבל את הדינים הללו הנובעים מאמונה זו. להכיר ולדעת שרצונו של ה' הוא בכך שיהיה סדר היררכי ומשפטי בין אדם לחבירו.
הרב הרצל קוסאשוילי מלוד
