פרשת "ואתחנן"
"ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסיף דבר אלי עוד בדבר הזה" [ג-כו]
בצווי הקב"ה אין שיקול דעת עצמי, חמש מאות וחמש עשרה תפילות התפלל משה והתחנן לפני הקב"ה ולא נענה .
משה רבנו אבי הנביאים שאין ספק לגבי מעלותיו וזכויותיו, מתחנן ומבקש מהקב"ה בחמש מאות וחמש עשרה תפילות להיכנס לארץ ישראל, משה מנסה בכל הדרכים האפשריות תפילה גמט' 515 שירה גמט' 515 בתחנונים ואתחנן גמט' 515. ואם לא להכניס לפחות לעבור, ואם לא כאדם אפשר כעוף, ואם לא חי אפשר בעצמות או להתגלגל באבן, בדומם, וכל זאת מסיבה אחת: לקיים מצוות ישיבת ארץ ישראל.
הקב"ה שומע, מאזין ומחליט, לא להעתר! הנימוק "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בנ"י" ביאורם של דברים: משה היכה בסלע ורק אז יצאו המים, ואילו הוא נתבקש לדבר אל הסלע, ולא להכות.
ולכאורה קשה, האם הכאה בסלע שמביאה איתה הוצאת מים אינה נחשבת לקידוש שם שמים? האם בני ישראל לא נכחו עד עתה בכל ניסיון של הקב"ה? הרי מכל מה שהם ראו עד עתה הם יכלו להבין שרק הקב"ה הוא המוציא מים מן צור החלמיש, אם כן, קשה מדוע הקפיד הקב"ה עם משה בצורה כה חמורה ולא נעתר לבקשתו, וכאשר הוא מבקש בעד עצמו הוא נתקל בסרוב מוחלט וסופי, למרות שכל בקשותיו האחרות עבור כלל בנ"י נענו?
מבאר זו בצורה נפלאה הגאון הרב ברוך מרדכי אזרחי שליט"א בספרו "ברכת מרדכי" ללמדך כי מעשיו של האדם נמדדים על פי משימותיו, ומשימותיו של האדם מוטלות עליו על פי סגולותיו וכוחותיו, ויעודו הוא למלא את המשימה שהוטלה עליו.
משימתם העיקרית של משה ואהרן היא לקדש שם שמים באופן גדול יותר, על כן כל מעשה אשר אינו עונה על מילוי משימתם גם אם יש בו קידוש ה' גדול, אבל לשלמות משימתם כמו שציוה ה' הם לא הגיעו, וממילא יוצא מכך, שלכאורה, הם לא ביצעו אם שליחותם.
מטרת שליחותם של משה ואהרן היא קידוש שם שמים, וכאשר אין קידוש שם שמיים מוחלט ממילא היא נחשבת כנעדרת ביצוע וכחילול ה'. משה רבנו נתבקש לדבר אל הסלע, זה הציווי, זו המטרה יש למלא אחר הוראותיו של הקב"ה ללא סינון וללא הבנה, ללא שיקול דעת עצמי אלא כהוראת שעה, אין פשרות של מילוי חלק מהמשימה, כאשר המשימה אינה מושלמת ממילא הם לא הגיעו לקידוש שם שמים שנתבקשו לו, וככל שגדול האיש גדולות משימותיו וגדולה אחריותו, ממשה ואהרן נדרשת שלמות במעשים וזאת על פי גודל מעלתם ועל כן נענש משה, כיוון שבגלל רוממתו וגדולתו לא מיצה את שנתבקש!
מכאן מתבקשת מאליה השאלה: למה נדרש מאיתנו? מהי חובתנו במילוי משימתנו ועד כמה אנו יכולים לדעת את המצופה מאתנו? אין ספק, כי באון כללי האדם אינו ממצה את יכולתו המלאה, יכולת האדם במקרים רבים אינה מגיעה כלל למימושה. לדוגמא: אם ניקח אדם ששמע קול בכי של תינוק בלילה, ועליו לקום ולהחזיר את המוצץ לפיו, משימה שלוקחת שתי דקות בערך, אם כולנו יודעים עד כמה עצלנותו היא גדולה עד מאוד, והקימה מהמיטה אף לזמן מועט דורשת כוחות נפש גדולים. האדם מסוגל שמנוחתו תופרע אף למשך שעה שלמה ולמרות שקול בכי התינוק גובר מרגע לרגע, כל זה עדיין לא גורם לו לקום ממיטתו, עייפותו הרבה ועצלותו הגוברת אוטמת אוזנו משמוע את קול התינוק, ולפלא האדם מוכן לסבול שהתינוק ימשיך ויבכה וכל העת הוא יצפה, למצב של "ועצת ה' היא תקום" [היא – אישתו], למרות שהמאמץ הנדרש במקרה זה הוא זעום, ומנגד אם אימו תתקשר אליו ותבקש ממנו דבר מה אף בשעה מאוחרת בלילה, הוא יקיים את דברי מרן בסעיף הראשון "בשולחן ערוך" "יתגבר כארי".. מכאן מתבקשת המסקנה כי הכול תלוי ברצונו של האדם, לאדם יש כוחות עילאיים, והוא לא מנצלם כדבעי. ועל כל זאת יתבע האדם על אשר יכול להגיע להשגות בתורה, ובמצוות, וביראת שמים, והוא הסתפק ברוחניות במינימום הנדרש אך בגשמיות הוא דרש מעצמו שלימות, וכבר לימדונו חז"ל את הכלל "בשמיים ממעל" ברוחניות הבט על גדולים ממך, שהגיעו להשגות גדולות, "ועל הארץ מתחת" ובגשמיות הסתפק באלה שלמטה ממך.
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
