פרשת ויגש
בפרשת ויגש מסתיים הסיפור שהחל עם מכירת יוסף. השבוע אנו קוראים על התוודעותו של יוסף אל אחיו ובהמשך על האיחוד בין יוסף לאביו, לאחר שיעקב ובניו יורדים למצרים. לאחר שהשניים בוכים זה על צווארו של זה אומר יעקב אל יוסף: "אָמוּתָה הַפָּעַם, אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי". האמירה הזו איננה מובנת: הלוא יעקב כבר התבשר זמן רב קודם לכן שיוסף חי, ומדוע "אחרי ראותי פניך" מרגיש יעקב שהוא יכול למות?
כדי להבין את דבריו אלה של יעקב יש לראות את התמונה הכוללת של קורות יוסף הצדיק. יוסף נותק מאביו ומכל משפחתו, ונמכר למצרים, ל'בית עבדים'. הוא עבר גלגולים ומהפכים, עד שמבירא עמיקתא היה למשנה למלך – האיש השולט בכל ארץ מצרים. יוסף עצמו ציין את הריחוק הזה ממשפחתו, כשקרא לבנו הבכור מנשה, על שם ש"נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי". אחרי שנים רבות כל-כך במצרים, ייתכן ששכח ("נשני") את בית אביו.
כאשר התבשר יעקב שיוסף חי, שמח מאוד, אך עדיין לא ידע מה המצב בכל הקשור לחייו הרוחניים של יוסף. האם מצרים, המעצמה הכלכלית והתרבותית הגדולה באותה תקופה, הצליחה חלילה להשפיע על יוסף, או שהוא נותר איתן באמונתו ובאורחות חייו? זאת וידא יעקב כאשר נפגש עם יוסף פנים אל פנים. כשהוא ראה שבנו יוסף, האיש החזק ביותר במצרים אחרי פרעה, בוכה על חורבן בית המקדש, ידע יעקב שיוסף לא השתנה. רק כעת הוא יכול לומר ליוסף שאכן, "עודך חי", וחייך הם חיים יהודיים הראויים להגדרה 'חיים'. עכשיו יכול יעקב לומר "אמותה הפעם", שכן יש מי שממשיך את דרכו ומורשתו.
סיפורו של יוסף הוא גם סיפור מסעה של נשמת כל אחד ואחת מישראל. קודם ירידת הנשמה לגוף שכנה הנשמה במקום רוחני גבוה מאוד – תחת כיסא הכבוד. עם הירידה לעולם הזה נזרקת הנשמה באחת לתוך גוף גשמי ולעולמנו הירוד. המטרה היא להאיר אותם באור הקדושה, אך הנשמה מרגישה זרה. עלולים לקרות מצבים שהאדם מתנהג שלא לרצונה של הנשמה, והיא חשה כבולה ב'בית הסוהר'. 'צועקת' הנשמה: מה רוצים ממני? רצוני ללמוד תורה ולקיים מצוות! וכאשר האדם שומע את צעקת הנשמה שבקרבו, מתברר שהירידה הזאת הייתה לצורך עלייה – "למחיה שלחתי אלוקים לפניכם". כשם שירידת יוסף למצרים לא הייתה באמת ירידה אלא היא הביאה הצלה גדולה, כך ירידת הנשמה לגוף גורמת עלייה גדולה ביותר, על-ידי שהאדם הופך את הגוף הגשמי ואת העולם שסביבו ועושה מהם דירה לו יתברך. (תורת מנחם)
