פרשת וישב
לקראת חג החנוכה
האדם הינו טיפוס מורכב. לא בכדי הוא נקרא "אדם" כי יכול הוא להידמות למלאכים (לשון אדמה (בסגול) או חלילה להידרדר לכיוון מטה (אדמה (בקמץ). זהו גם מושג "עם הארץ" – אדם שכולו מחובר לארציות וחומריות.
חלל העולם גדל מיום ליום בירידה במפלס הערכים, כאשר מחד הטכנולוגיה מתפתחת לממדי ענק, ומאידך האנושות יורדת בערכים ובנורמות יסוד, שנותרו רק לאנשי אצולה, הנחבאים אל הכלים.
יסוד מוסד הוא ביהדות, כי אין וואקום."וגם הנפש לא תימלא" (קהלת ו) – אומר החכם מכל האדם. הנפש מחפשת את שלה,אם לא תיתן לה בטוב היא תמצא פירות באושים, הנראים לה "רוחניים" ובמקום שאין ערכים ורוחניות תיכנס הריקנות!
עיקרון זה מרומז היטב בדברי המדרש המצוטט ברש"י בסיפור יוסף ואחיו, כאשר אחי יוסף הורידוהו לבור "והבור ריק אין בו מים" (בראשית לז',כד'), על הכפילות "והבור ריק" (וגם) "אין בו מים" לומד המדרש: "מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו".
ללמדנו יסוד גדול בחיים, כי כמו שאין וואקום מתקיים בטבע, כך גם בעולמו הנפשי והרוחני של האדם ובהוויה החברתית, אין ריק מתקיים וכל חלל מתמלא. השאלה היא במה מתמלא החלל, בערכים ובטוב, או בריקנות – בשחיתות המידות ואובדן כל דרך?
כי האדם נולד משני כוחות מרכזיים ומנוגדים. גוף ונשמה. הגוף – מתאווה לחומר. לאוכל, לאופנה, לעשות חיים… ויהי מה. אין מעצורים! הנשמה – מבקשת רוחניות, היא ירדה מכיסא הכבוד מעולם טהור ורוחני, ומחפשת רוחניות.
לכן, קורה הרבה שאדם מחפש את עצמו. כי הוא מרגיש שמשהו חסר לו. הוא רק לא יודע כיצד ומה לעשות? כי בשורש העניין הסיבה לכך היא הנשמה המחפשת את מקורה, את המזון הרוחני.
ניקח לדוגמא את נושא התפילה: כאשר שואל מלך הכוזרי את החכם, על עניין התפילה, עונה החכם: "…וְהַסֵּדֶר הַזֶּה לַנֶּפֶשׁ כְּסֵדֶר הַמָּזוֹן לַגּוּף, וְהוּא מִתְפַּלֵּל לְנַפְשׁוֹ וְנִיזּוֹן לְגוּפוֹ, וְנִשְׁאֶרֶת בִּרְכַּת הַתְּפִלָּה עָלָיו עַד זְמַן תְּפִלָּה אַחֶרֶת, כְּהִשָּׁאֲרוּת כֹּחַ סְעֻדַּת הַיּוֹם עַד שֶׁיִּסְעַד בַּלַּיְלָה…"-כי התפילה היא כמזון לאדם. מהות התפילה היא "ההתקשרות, עם הבורא. החיבור של האדם – הנברא – עם הבורא – עם עולם ממנו הוא ירד מרחק של מיליוני קילומטרים כאן בעולם העשייה, וזה החמצן והסעד לנשמה. אם האדם מחזק זאת במעשיו הטובים, אז הוא מחובר לעולמות רוחניים כאן בעולם הזה.
סיפור שהיה לפני כמאה שנה בעיירה ראדין, בו הייתה קהילה יהודית תוססת. היה שם בחור מסכן ומוגבל בשכלו "משוגע העיירה", שקראו לו "טרומבולה", שחי חיים לא שגרתיים. ויהי היום והבחור נעלם. לאחר חיפושים רבים החלו בני הקהילה מתפללים לשלומו והנה כעבור שלושה ימים באמצע התפילה נכנס טרומבולה לבית הכנסת עם חיוך גדול על פניו.
"לאן נעלמת"? שאלו.
טרומבולה צוחק.מכניס את היד לכיסו ומוציא קופסה קטנה, ומראה אותה לקהל שמסביבו: "הנה, זה הטבק אותה הבאתי מהעיירה לידא הסמוכה"!
והקהל החל לצחוק. "בשביל טבק נסעת מרחק של יומיים נסיעה לכל צד בכרכרות וסוסים…? גל הצחוק שטף את בני העיירה ורעמי הצחוק הגיעו גם לביתו של גדול הדור "החפץ חיים" זצוק"ל. שאל הרב את בני ביתו על מה ההמולה?
השיבו: "טרומבולה נמצא".
"והיכן היה", שאל הרב?
"בעיירה לידא. הוא נסע לשם בשביל טבק!"… "ועל זה כל העיירה צוחקת!" השיבו לרב.
החפץ חיים השתתק לרגע והחל לבכות. פתח ואמר: "הנשמה שלנו יורדת מכיסא הכבוד מרחק של מיליוני קילומטרים, וכל זה בשביל שנבוא עם מטען של תורה ומצוות. אך לדאבון הלב, זה רחוק מהמציאות. כשנגיע לבית דין של מעלה, ישאלו אותנו "מה הבאת עמך נשמה יקרה"?ומה נראה אז, זוטות?… הרי ילעגו לנו בשמים, "בשביל זה ירדת מרחק כה רב…?! "
כל העולם כולו צוחק, אך ה"חפץ חיים" רואה זאת במבט שונה.
ה"חפץ חיים" בוכה!
אורות חג החנוכה מאירים לנו מידי שנה בשנה, כנגד היוונים שניסו להחשיך ולהצר את צעדינו בקיום התורה והמצוות, ובזכות מסירות נפשם של החשמונאים הקדושים עשה ה' עמנו נס גדול והאיר לנו בחג נשגב זה ומאז ימי החנוכה מאירים לנו מידי שנה. הזדמנות שיש לחטוף אותה.
"חנוכה" – לשון חינוך – בו יש למלא את חיינו בתוכן רוחני, לקבוע עיתים לתורה ולהתגבר במעשים טובים, וכל חיינו יתמלא באור מתמשך.
נתברך יחד בחג אורים שמח, אמן!
שבת שלום ומבורך!
הרב יצחק גגולא הי"ו מרחובות
