פרשת ויחי
חיים שלמים ונצחיים
פרשת ויחי חותמת למעשה את ספר בראשית בפטירתו של יעקב אבינו ובפרידתו משנים עשר בניו, כשלאחר מכן מיד מתחילה תקופה קשה לעם ישראל של שעבוד וגלות מצרים.
בברכות לילדיו לפני מותו, אנו רואים כיצד יעקב – האבא, מקפיד לברך ולייחד לכל אחד מהבנים את הברכה המתאימה לו לפי אופיו ותכונותיו, כפי שהם באו לידי ביטוי בחייהם בפועל. בעצם, אפשר לראות בברכות אלו, מעין צוואה שיעקב מותיר לבניו, למרות שעל פי כמה מהמפרשים מה שרצה יעקב במעמד הזה היה בעצם לגלות להם את הקץ ונסתלקה ממנו השכינה.
אולם ללא ספק, די אם נדמיין לנו את המעמד, כיצד שנים-עשר ילדים עומדים מסביב למיטת אביהם, ומקבלים ממנו ברכות והדרכות ברגעים האחרונים לחייו, נבין שמדובר במעמד נשגב שעיצב את דמותם של השבטים ולמעשה את עם ישראל כולו לדורות, עד לימינו.
הגמ' במסכת תענית, מתעכבת על הסתלקותו של יעקב אבינו, כשרבי יוחנן אומר: "יעקב אבינו לא מת!". רבי יוחנן למד זאת מכך שהמקרא הפשוט רק ציין: "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַֹּוות אֶת בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו". מכך שלא מוזכרת המילה מיתה בפסוק החותם את מסכת חייו של יעקב, הסיק רבי יוחנן כי הוא לא מת. שואלת הגמ' וכי לחינם ספדו ובכו אותו ישראל? עונה הגמ': "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
בכדי להבין את המשמעות העמוקה בקביעה הזאת של "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", עלינו להבין קודם כל את מהות דמותו הייחודית של יעקב אבינו. למה דווקא הוא זכה ל'תובנה' הזאת שהוא לא מת? וכי אברהם אבינו היה פחות ממנו? אברהם לא הותיר אחריו זרע בדוגמת יצחק? ומה עם יצחק? הרי גם הוא הותיר אחריו את יעקב. למה אם כן, זכה דווקא יעקב לאזכור הזה אודות חייו הנצחיים לכאורה?
כל אחד יודע שאברהם אבינו אבי האומה הראשון, היה בקו החסד. כל פעולותיו התאפיינו בהליכה של חסד – "עולם חסד יבנה". העולם הושתת על מידת החסד של אברהם ועל תכונתו המפורסמת כמכניס אורחים לבבי ומיוחד. יצחק בנו לעומת זאת, היה בקו הגבורה והתקיפות, לכן אנו גם רואים שהוא נטה יותר לכיוונו של עשו בנו ורבקה נטתה לכיוונו של יעקב.
יעקב לעומתם היה שילוב של חסד וגבורה – תפארת. לכן הצלחתו הייתה מטאורית וממנו נבנה עם ישראל שנקרא 'ישראל' על שמו (לאחר המאבק במלאך המתואר בפרשת ויצא). בכך אנו למדים שלמרות הפשרנות הטמונה בהליכה הזאת, קו האמצע הזה שאפיין את יעקב, הוא בעצם הקו הנכון שעלינו לנהוג בו.
המהר"ל מפראג זצ"ל מרחיב על כך בפירושו על הפרשה, ומסביר שמדובר למעשה בתכונה נדירה של יעקב אבינו שידע לשלב את שתי הגישות הקודמות של אביו ושל סבו, ובכך להפוך לבחיר האבות.
לא בכדי אנו אמונים על: שמאל דוחה וימין מקרבת, שכן אי אפשר לזה בלא זה ולזה בלא זה. וזה בעצם מביא אותנו להצהרה האלמותית: "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". אמת הדבר, גם אברהם ויצחק הותירו אחריהם צאצאים שהלכו בדרכם, אולם יעקב אבינו שחיבר בין שני ההפכים המנוגדים חסד וגבורה, הוא היחידי שממנו יכלו לצמוח חיים נכונים ומתוקנים.
הרבי מליובאוויטש מחדד את המסר העולה מההצהרה הזו: "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" ואומר: שכשאנחנו כצאצאיו של יעקב אבינו, מביאים הנהגה כזו גם בחיינו – מצד אחד, פועלים בדרכי נועם ושלום עם הסביבה שלנו בהפצת יהדות, ומצד שני עושים זאת בתוקף הנכון, הרי שאנחנו מביאים את הנצחיות שבמידתו של יעקב אבינו – תפארת, שכללה גם חסד וגם גבורה.
מכאן גם נובע חוסנו של עם ישראל הקרוי על שמו של יעקב, כפי שאנו מכירים זאת בשיר הידוע: עוד אבינו חי –עם ישראל חי!
הרב הרצל קוסאשוילי הי"ו מלוד
