פרשת אמור
בתקופת מלחמת העולם הראשונה נקלעה העיר דווינסק שבלטביה לאזור הקרבות וסבלה קשות מאימי המלחמה, בעיר מבצר גדול ממדים היה אשר מיקד אליו את האויב שביקש לכבשו.
שעות ארוכות הופגז המבצר בידי התותחים הגרמניים ובהלה איומה אחזה בתושבי האזור.
רבי מאיר שמחה הכהן מחבר הספר "אור שמח" שהתגורר בעיר זו הורה לכל הפונים אליו בשאלה האם לעזוב את העיר בעקבות ההפגזות הכבדות שלכל כדור יש כתובת ולכל פצצה יש מקום מדויק שאליו הנה אמורה להגיע, ואם הקדוש ברוך הוא לא גזר על אדם שייפגע הרי שלא יאונה לו כל רע.
עם גבור הסכנה נטשו את העיר מרבית תושביה, פרט לדלי ועניי העם אשר מחוסרי אמצעים היו ולא עלה בידם להימלט מן העיר.
אלו אחוזי אימה ודאגה רבה היו, וחשו עצמם כבודדים בספינה הטרופה בלב הים אשר אפילו פיסת עץ קטנה להיאחז בה לא הייתה ברשותם.
ובכל זאת, נחמה אחת מצאו להם באותה שעה, רבי מאיר שמחה רבם האהוב נותר עמם כקברניט נאמן שאינו נוטש ספינתו עד שאחרון הנוסעים יימלט ממנה, ואף כשהפצירו בו לברוח הצהיר "לא אעזוב את אחיי בעת צרה, כל זמן שיישארו בעיר תשעה יהודים אהיה אני העשירי למניין"!!
ואכן, התאספו כולם סביבו ושאבו ממנו עידוד ותקווה כשהוא מצידו עושה כל שביכולתו להקל סבלם ולעודד רוחם באמונה ובטחון בה'.
הוא התמסר במיוחד לאותן נשים שגויסו בעליהן לצבא, הוא ידע את כתובתו של כל אחד מהם ובכבודו ובעצמו כתב עבורן את המכתבים שיישלחו לבעליהן השרויים בחזית המלחמה.
כשבמקביל דאג אישית לרווחתם הכלכלית של יהודי העיר ואת כל התרומות נהג לחלק למשפחות נפגעי המלחמה.
הוראתו באותה שעה הפכה להוראה לדורות כפי שכתב הסטייפלער רבי ישראל קנייבסקי זצוק"ל בספרו "קובץ אגרות", "ידוע כי רבנו הגדול הגאון רבי מאיר שמחה זצ"ל היה מייעץ בזמן המלחמה לא לעקור אלא להישאר במקום באומרו כי החץ הולך על פי כתובת כפי שנגזר משמיים".
כותבת התורה בפרשתנו בפרק כ"ד פסוק ב' "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד".
ובמדרש רבה בויקרא (פרק ל"א אות ז') מובא, "חלונות היו לבית המקדש ומהם היתה אורה יוצא לעולם".
יש לתמוה מפני מה שונה מצוות הדלקת המנורה משאר מצוות המקדש, שבקרבנות ציבור למשל לא מצינו ציווי בעניין ההכנה להקרבה וכן הוא בשאר ציוויי המשכן, לעומת זאת בעניין הדלקת המנורה נצטווינו אף על הכנתה בכך שנדרשים אנו לקחת השמן?
יש להקדים ולהתבונן בדברי חז"ל (במסכת מנחות דף פ"ו:) בעניין הדלקת המנורה שאמרו, "מחוץ לפרכת העדות באהל מועד, עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל".
ואף זאת יש להבין כיצד יש בכוח המנורה להעיד על השראת השכינה בישראל לכל באי עולם, הלא ניצבה המנורה בתוך הקודש פנימה במשכן ולא הייתה נראית אלא לכוהנים בלבד?
אלא שיש ליישב תמיהות אלו ולומר שלא באור הגשמי הנראה לעין האדם דיברה תורה במצוות הדלקת המנורה אלא באור הרוחני שאינו מוגבל, שכשם שבהדלקת נר מן האש אין נחסר מן האש כלל כך מסמלים נרות המקדש שפע רוחני ללא גבול המושפע ע"י ההדלקה.
וזוהי משמעות המדרש הנזכר לעיל בעניין החלונות שהיו בבית המקדש שמהם הייתה יוצאת אורה לעולם, שהחלונות פונים אל החוץ וסימן יש בכך שתכלית האור הרוחני להשפיע על ישראל והשפעה זו ניכרת לכל באי עולם.
ולפיכך היות ומהות מצוות הדלקת הנרות הנה עבור השפע הרוחני שהיא חכמת התורה, נצטווינו אף בהכנתה ע"י לקיחת השמן על מנת שיעשה האדם פעולה שתוכיח שחשובה לו חכמת התורה ובכך יזכה לה.
וכן בכך שנוכחים אומות העולם בחכמת התורה הבוקעת מן עם ישראל מבינים המה שאין היא אלא חכמה אלוקית הנשאבת מן הדלקת המנורה.
ומכאן שאב רבי מאיר שמחה הכהן את כוחו להישאר במקומו למען בני עדתו על אף הסכנה, שכשם שאור המנורה הנו עבור העם למען יוכלו לגבור על יצרם על ידי ריבוי כוח קדושת חכמת התורה, כן נסכה חכמת התורה שבקרבו אומץ להישאר ולחזק את העם אשר אתו ע"י לימודה וע"י חיזוק באמונה.
תמיד אבל תמיד יש לנו על מי לסמוך!
שבת שלום.
הרב יצחק אדרת הי"ו מבני ברק
