פרשת לך לך
מצוות המילה מעוררת שאלה, כפי שזו נשאלה מפי "פילוסוף אחד" (בראשית רבה פרשה יא,ו): "אם חביבה היא, מפני מה לא ניתנה לאדם הראשון". כלומר, אם הבורא רוצה שאדם יהיה מהול, מדוע לא ברא כך את אדם הראשון? השיבו לו: "כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה, כגון התורמוסים צריך למתוק", ומכאן המסקנה: "אפילו אדם צריך תיקון". העולם לא נברא מושלם, אלא הושארו בו דברים הדורשים תיקון, וזה תפקידו של האדם – לתקן ולשפר את הבריאה ולהביאה לידי שלמות. לכן האדם נברא כשאין הוא מהול, ותפקיד האדם לעשות את המילה.
תפיסה בסיסית זו פותרת שאלה נפוצה: יהודי מבקש לקיים את התורה ומצוותיה, אבל כל הזמן הוא נתקל בקשיים ובהפרעות. אם הקב"ה רוצה שהיהודי יעסוק בתורה ובמצוות, מדוע אין הוא מספק את התנאים הנוחים שיאפשרו לעובדו במנוחת הנפש? מדוע הוא מעמיד את האדם מול קשיים ומכשולים, המקשים עליו לעבוד את ה' בשמחה ומתוך רוגע ושלווה? את המכשולים אנו מוצאים לא רק מחוצה לנו. כל אחד ואחד מכיר את יצר הרע הטורד את שלוותו, ומשדלו בלי הרף לסטות מדרך הישר. לעולם איננו מניח לו להתמסר לקב"ה בלב שלם. הוא אף משתמש בתחבולות הגיוניות כדי לזרוע באדם ספקות ולהטותו מן האמת. למה נגזרה עלינו ההתמודדות המתמדת הזאת?
אלא שאכן, המלחמה עם הרע היא חלק בלתי-נפרד ממציאות חיינו, אבל היא לא נועדה לגרום לנו סבל, אלא להעניק לחיינו משמעות מיוחדת. אילו היינו זוכים במתנת חינם של חיי נוחות, אכן היו נחסכים מאיתנו הכאבים וההתמודדויות, אך היינו מקיימים את שליחותנו מתוך חוסר עניין והתלהבות. העובדה שאנו נאלצים להילחם בעצמנו ובסביבתנו, מחייבת אותנו לגלות כוחות נפש פנימיים, ואז מעשינו נהפכים להישג אישי שלנו. "יגעת ומצאת – תאמין", אמרו חז"ל (מגילה ו,ב). כשמשקיעים יזע ודמעות, זוכים לתוצאות בלתי-צפויות, כמו מציאה אקראית שמופיעה פתאום. האדם נעשה שותף של הקב"ה, הנוטל חלק מהותי בבריאת העולם ובתיקונו.
המחשה לכך יש בסיפורו של רבי חנינא בן-דוסא (קהלת רבה ושיר השירים רבה בתחילתם), שפעם אחת ביקש להעלות אבן גדולה לבית המקדש, ו"זימן לו הקב"ה חמישה מלאכים בדמות בני-אדם. אמר להם, אתם מעלין לי אבן זו, אמרו לו… ובלבד שתיתן ידך ואצבעך עמנו. נתן ידו ואצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים". אם מלאכים נשאו את האבן דרך נס, מה תרמה אצבעו של רבי חנינא? אלא שנדרשה תרומתו האישית במעשה, השתדלות כלשהי מצידו, כדי לעשותו שותף בנשיאת האבן, ואז היא אכן 'שלו'. (משיחת י"א בניסן תשל"ב)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
