פרשת חקת
טומאת מת וטהרת הפרה:
בימינו הלכות טומאה וטהרה אינם מצויים כיון שכולנו טמאי מתים, וכל זמן שלא יזו עלינו מאפר פרה אדומה כולל טהרת כל הסביבה שלנו כבגדים כלים ועוד, אנו נשאר כך. אך היו זמנים בעם ישראל, שבהלכות חמורות אלו היו בקיאים אפילו ילדים וילדות קטנים, כבזמן חזקיהו מלך יהודה ועוד.
מבין כל דרגות הטומאה שיש לנו, אנו מוצאים כי הטומאה החמורה ביותר המוגדרת כאבי אבות הטומאה, היא טומאת מת. טהרת האדם ממנה ועל ידי אפר פרה אדומה, מוגדרת על פי התורה כחוק, דהיינו דבר שאין בו שכל. וכפי שאומר רש"י (במדבר יט' ב') "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה".
אלא שכאן אנו מוצאים חלוקה שיש לתת עליה את הדעת, בין יהודי לגוי. בעוד גופה של גוי שמת מטמאת רק באופן שנגעו בו או נשאו אותו, יהודי שנפטר מטמא נוסף על כך גם בטומאת אוהל. דהיינו אם נמצאים עמו תחת קורת גג אחת (כמובא בב"מ קיד':). ועוד פסק הרמב"ם (טומאת מת א' יג') לגבי כותי "שאם נגע (הגוי) במת או נשאו או האהיל עליו, הרי הוא כמו שלא נגע, הא למה זה דומה לבהמה שנגעה". רואים כאן הבדל מהותי והדברים צריכים פירוש, שכן אם יש טומאה במת, הרי כולם אמורים להיטמא ואם לא אז לא. ומה פשר החלוקה הלזו.
האור החיים הקדוש (במדבר יט' ב') נזקק לעניין וכה דבריו (במעט הרחבה) – כלל ישראל אינו עוד קיבוץ של אנשים, אומה ככל האומות, אלא עצם היותם עם שקיבל תורה, בכך הם התקדשו והתעלו עד כדי שהכוחות הרוחניים השליליים הקיימים בבריאה תאבים להדבק בהם. כי כלל ידוע הוא, אין דבר בעולם שאין לו קיום ללא יניקה מהקדושה, ואף כוחות הרע כמה שזה נשמע תמוה, יונקים בבחינת אחוריים מהקדושה ומשם חיותם וקיומם.
כיון שנשמתו של יהודי היא כה עצומה ואצולה מתחת כיסא כבודו יתברך, תאבים כוחות הטומאה להדבק בעם ישראל עוד בהיותם חיים. לכן כשיהודי יש לו קשר עם מת אפילו ברמה של שהייה תחת קורת גג אחת, כבר כוחות הטומאה נדבקים בו, וכדי להסיר אותם ממנו צריך להפעיל כח עצום, וכלשון האור החיים "אם לא בכח גדול אשר חקק ה', במצווה האמורה בעניין של פרה אדומה".
אלא שהסבר זה מבאר היטב מפני מה כל זמן שהיהודי חי הטומאה חושקת להיתפס בו. אך יש להבין לאחר יציאת הנשמה מהי הסיבה כעת, הרי הנשמה כבר פרחה והלכה למקומה באוצר הנשמות, ומה כוחות הטומאה רוצים מהגוף.
כאן האור החיים כבר משתמש במשל – לאדם אחד יש בחצרו שתי חביות אחת מלאה בדבש והשנייה באשפה. לאחר מכן הוא מרוקן את שתיהן, את הדבש לכלים נקיים וראויים לאחסון, ואת האשפה הוא מרוקן למקום המיועד לה. כעת שני הכלים עומדים ריקים אך לא לגמרי, בדפנות החבית ובשוליה עדיין נשארו שיריים של דבש ואף של אשפה. כעת יש לבחון להיכן יגיעו יותר השרצים השונים, אומר האור החיים הקדוש בוודאות, כי חבית הדבש תמשוך אליה הרבה יותר חרקים מאשר האשפה. וזאת למה, כיון שהיא לפני כן הייתה מלאה בדבש הערב לטעמם של החרקים השונים.
כך בדיוק הנמשל, יהודי בחייו אוצר בגופו את הנשמה העליונה חלק אלו-ה ממעל, כיון שכך גם לאחר פרידתם מכל מקום כוחות הטומאה חפצים להדבק במה שהיה קרוב לקדושה (מה גם שידוע בשם הזוהר שאף לאחר הפטירה יש דבר הנקרא הבלא דגרמי, מין רושם רוחני דק שנשאר בקבר עד לתחיית המתים בב"א). אולם לגוי אין נשמה אלא נפש, חלק רוחני נמוך מאוד כשל בהמה, וממילא עם פטירתו אין שום משיכה לכוחות הרע אליו, כי אין מה לחפש שם כדי לינוק מהשאריות של הקדושה שאין לו.
לאחר שהתבאר לנו החילוק בין יהודי לגוי בענייני טומאה וטהרה, נתקדם כעת להבין את אופן הטהרה על יד אפר פרה אדומה, גם זאת במשנת האור החיים הקדוש (שם).
למתבונן יש דבר מאוד בולט בתהליך הטהרה של פרה אדומה, והוא סביב עניין הדינים.
צבע אדום כידוע מסמל דין, כמו שנאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". חוט שני זה היה צבעו אדום וזה מסמל את חטאי עם ישראל. תמימותה של הפרה היא כה מעכבת, עד כי אמרו חז"ל (פרה ב' ה') ששתי שערות שחורות פוסלות אותה. גם קרניה וטלפיה צריכים להיות אדומים, אך אם היו שחורים וביותר אם היו לבנים פוסלים. עוד אסור שיעלה עליה עול, כיון שהעול ממתק את הדין שיש על האדם, ורמזו זאת חז"ל במאמרם (ברכות ה'.) "יסורין ממרקין כל עוונתיו של אדם". כדי להפוך את הפרה לאפר שורפים אותה באש, שמסמלת גם כן דין. לאחר שמתקבצים להם כל בחינות הדין הרי הם יבריחו את כל כוחות הטומאה, שגם עניינה של הטומאה היא מצד ייסורי המשפט שיש בעולם.
לאור הנ"ל נמצינו למדים, כי הגם ויהודי וגוי כלפי חוץ נראים דומים לכל הפחות במראה, אולם ישנה נקודה קטנה וכה מהותית וגדולה, הנקראת נשמה, שהיא משנה כאן את ההתייחסות עם השלכות משמעותיות ומרחיקות לכת. וממש כדברי הכוזרי הידועים שיש מדרגות שונות בבריאה דומם צומח חי מדבר וישראל. והבדלים אלו אינם שדרוג מעמד, זאת אומרת אין הצומח נחשב לדומם משוכלל, וכן החי אינו מדבר מתקדם. אלא כמו שביאר ר' חיים בריסקע'ר זצ"ל הם הבדלי מהות. וההוכחה פשוטה, צמח שנבל לא חוזר להיות דומם, בהמה שהתפגרה לא חוזרת להיות צומח, וכך יהודי לעולם אבל לעולם לא יהיה גוי, כי זו מהות אחרת לגמרי.
וכמו שענה ר' יענקל'ה גלינסקי זצ"ל לבחורה שעזבה את בית הוריה והלכה לכפר ערבי להתחתן רח"ל עם גוי. בתחילה שניסה לדבר על ליבה, ענתה לו הרי לפני כן הכרתי בחור יהודי חילוני כופר, ואבא שלי לא אמר לי כלום. כעת אני מתכוונת להינשא לאחד שלפחות מאמין. אמר לה הרב אמשול לך משל למה הדבר דומה, אדם שנפגע וידו נכרתה, כל זמן שיש עדיין חיבור ולו הקלוש ביותר, יש עוד סיכוי להחזיר אותה לתפקוד מלא כמקודם. אולם אבר המנותק לגמרי מן הגוף, אין כבר כל סיכוי ואפשרות. כך היהודי, אף על פי שחטא יש סיכוי שעוד מתי שהוא הוא או אחד מצאצאיו יתעוררו ויחזרו לכור מחצבתם, אולם גוי הוא נדחה לגמרי מן הקדושה, ואין לו כל שייכות לעם ישראל גם אם הוא מתפלל לקב"ה.
אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, שזיכנו הבורא להיות מבניו אהוביו לעסוק ולהגות בתורתו, ולהתקדש במצוותיו, על כן נודה לשמו ונהללו בפינו.
הרב מיכאל מירון הי"ו מלוד
