שביעי של פסח
מובא בספר שיח שרפי קודש סיפור על רבי ישראל הבעל שם טוב שהיה נוהג שלא להשאיר ברשותו כספים מיום לחברו, וגם בנסיעתו לארץ ישראל נהג כך, שדאג כל יום לכסות את כסף הוצאותיו לאותו יום, ולא הותיר מאום למחרתו. וכך נסע מכפר לכפר ומעיר לעיר, ולא דאג אלא לכסות את הוצאות הנסיעה לכפר ועיר הסמוכים, ושם בטחונו בה' שיעזרו בכל הוצאותיו וצרכי נסיעתו ממקום למקום. לנסיעתו זו, לארץ ישראל, נסעו עמו בתו אדל ושמשו רבי הירש סופר, וכך נסעו מעיר לעיר ומכפר לכפר עד שהגיעו בערב חג הפסח לעיר איסטנבול.
הרחק משם, בברלין, גר יהודי עשיר גדול שהיה חשוך בנים שנים רבות. משהגיע לאזניו שמעו של הבעש"ט ומופתיו, יעצוהו אוהביו והפצירו בו שיסע אליו ויבקשו ברכה שיזכה לבנים, וכך עשה. הכין לו עגלה, סוסים טובים, כסף רב להוצאות הנסיעה, ונסע עם זוגתו למז'יבוז'. אולם, בהגיעו לשם, כאשר בירר היכן שוכן הבעש"ט, אמרו לו בני הבית שהנה זה עתה נסע הבעש"ט מכאן בדרכו לארץ ישראל. בירר העשיר את מסלול נסיעתו ונסע אחריו. אבל בכל מקום שהגיע אליו שמע מאנשי המקום תשובה אחת: הנה, עכשיו נסע מכאן הבעש"ט… עד שהגיע גם הוא לאיסטנבול בערב חג הפסח. והנה העשיר, מחמת גודל עשירותו שכר לו חדר נאה בקומה העליונה שבמלון ודאג לכל מחסורו ביד רחבה, כדי שיוכל לערוך את הסדר כדבעי, ואחרי שסידר לעצמו את כל מחסוריו, הלך לחפש אחר הבעש"ט, והרהר בדעתו שבעיר גדולה כאיסטנבול בודאי יהיה קשה למצוא אותו. משכך, החליט בדעתו כי ילך לחוף הים, לנמל אליו מגיעים נוסעי האניות, על מנת לברר אצלם שמא ראו הם את הבעש"ט או שמא יודעים הם היכן הוא מתאכסן. הבעש"ט, שהגיע אף הוא לאיסטנבול לפני אותו עשיר, הלך גם הוא לבית מלון הזה, אלא שמחמת עניותו הגדולה שכר לעצמו חדר קטן וזול במרתף המלון. על שאלות בתו אדל: "מה יהיה לנו לסדר הפסח? והיכן נאכל? ענה לה אביה, הבעל שם טוב, : "ה' יעזור! ה' יעזור!". בערב החג, הלך הבעל שם טוב לבית הכנסת על מנת להתכונן לחג הקדוש, ושהה שם. ובתו אדל, מרוב בטחונה בדברי אביה שוב לא דאגה כלל ויצאה לכבס את הבגדים הצריכים כיבוס לכבוד החג, בחוף הים. הגביר, שכל אותו העת שאל למגורי הבעש"ט, ניגש גם אליה לשאלה אם היא מכירה את הבעש"ט, ואם היא יודעת היכן הוא מתאכסן. ענתה לו אדל: "כן, הבעש"ט הוא אבי והוא מתאכסן בבית מלון פלוני בקומה התחתונה", שמח הגביר לשמוע את זה ואמר לה שיחזרו לעיר ויתאכסנו אצלו בחג כי כבר הכין מכל טוב לעריכת הסדר גם בעבורם. כאשר חזרה אדל וסיפרה לאביה בשמחה רבה על הנס שעשה להם ה', שהזמין להם מקום נאה לעריכת הסדר, לא ראתה שום שינוי בפני אביה. אחר תפלת ערבית נכנס הבעש"ט לחדר הגביר ולא דיבר כלל, אלא ניגש מיד לערוך את הסדר. באמצע הסדר, פנה הבעש"ט אל העשיר ורעייתו ואמר להם: "יודע אני עבור מה באתם הנה, וכבר נושעתם!" מיד לאחר מכן, היטה הבעש"ט את ראשו לאחור, ועלה בעליית נשמה בדבקות נפלאה. פניו האדימו והוא נראה כמתאמץ מאוד, עד כי בתו אמרה שלמרות שראתה את אביה ב'עליית נשמה' פעמים רבות, כך לא ראתה אותו מעולם. בתוך כך, שמעו אותו אומר לפתע: "אם כן, אעבוד את ה' יתברך בלי עולם הבא!", ומיד אחר כך ראו שמחה ואור גדול על פניו ונתעורר מדביקותו. וסיפר שבעת שברכם שיזכו בבנים, התעורר עליו קטרוג גדול בשמים, היות שבני הזוג האלה, עקרים היו מטבעם ולא היה באפשרותם כלל ללדת, אולם כעת, בגלל ברכת הבעש"ט – ואין ברכתו שבה ריקם – צריכים לשנות עבורם את הטבע לגמרי, ומשום קטרוג זה גזרו למעלה שיאבד הבעש"ט את שכר עולם הבא שלו לגמרי. וכששמע זאת הבעש"ט נענה ואמר בשמחה "אם כן אעבוד את ה' מעתה ללא שכר עולם הבא!" וכך אוכל לעבדו ללא שום פניה כלל וכלל. הבעש"ט המשיך בעריכת הסדר בהתלהבות נוראה כדרכו, וללא שום דיבורים יתירים, וכשהגיע לתיבות "לעושה נפלאות גדולות לבדו" חזר הרבה על התיבות "לבדו" "לבדו" בהתעוררות גדול מאד ובניגון.
באותה העת באיסטנבול, גזר הסולטאן בהתייעצות עם שריו גזירת כליה על היהודים, ועל מנת שלא לאפשר ליהודים להפעיל שתדלנות להצלתם, השביעו השרים אחד את השני שלא יגלו את הגזירה לאף אדם. אולם, בין השרים היה שר אחד אוהב ישראל, שלא הסכים לגזירה, ובא בבהלה בליל הפסח אל פרנס היהודים, וגילה לו בסוד על הגזירה ואמר לו: "באתי להודיע לך שתדע על גזירה זו, על מנת שתוכל לטכס עצה לבטלה". קרא הפרנס לרבני העיר להתייעץ ביניהם מה לעשות, והחליטו שהיות שאמו של הסולטאן היא אוהבת ישראל, ילכו אליה ויתייעצו איתה מה לעשות על מנת לבטל את הגזירה בלא שייוודע שמישהו גילה אותה ליהודים. הפרנס ורבני העיר יצאו מיד לבית אם הסולטאן, ובהליכתם עברו ליד בית מלונו של הבעש"ט, שאותו לא הכירו ואת שמעו לא שמעו, ושמעו שחוזר פעמים רבות על המילים "לעושה נפלאות גדולות לבדו", נענו ואמרו זה לזה: 'אילו ידע יהודי זה מהגזרה המרחפת על יהודי העיר, לא היה מתלהב כל כך…". כשהגיעו לבית אם הסולטאן, וביקשו להיכנס אליה בשעה מאוחרת כזו, הבינה שדבר חמור אירע שהוכרחו לבוא אליה בשעת ליל מאוחרת שכזו. היא קיבלה אותם בסבר פנים יפות, והם סיפרו לה על הגזירה שגזר בנה על תושבי העיר היהודים, והזהירוה שתחשוב היטב ובחכמה גדולה איך לבטל הגזירה כדי שלא ייוודע לבנה הסולטן שהם יודעים מהגזירה והם אלו שביקשוה לבטלה. ובחסד ה' עלה במוחה רעיון: היא הלכה מיד לארמון הסולטאן, העירה אותו משנתו בבהלה גדולה, וספרה לו שבעלה הסולטאן המנוח, אבי הסולטאן הזה, בא אליה בחלום הלילה בפחד גדול ואמר לה שאין לו בעולם האמת מנוחה ומרגוע, משום שעד הבקר לא תישאר שום שארית מבניו ונכדיו ויאבדו לעד ולנצח. שאלה אם הסולטאן את בנה: איזה דבר נוראי עשית שעל ידו באה על משפחתנו גזירת כליון נוראה כזו? והתחיל למנות לה אי אלו עוולות שאולי בגללם נגזרה עליהם גזרה זו. ועל כל עוולה שאמר, אמרה לו "לא, לא זו הסיבה, לא יתכן שבגלל דבר כזה תגזר עלינו גזירה שכזו". עד שסיפר לה בעצמו על הגזירה שהחליטו לגזור גזירת גרוש ואבדן על היהודים למחרת היום. ומיד כשאמר זאת הסולטן פנתה אליו אמו בצעקה: "ודאי! ודאי עבור זה נגזר על משפחתנו גזירה זו!", ואמרה לו בכעס: "עם היהודים הנך מתחיל? וכי לא ידעת שכל מי שהציק להם לא יצא בשלום מזה?" נבהל הסולטן, קפץ, וקרע את הגזירה וביטלה. חזרה אם הסולטן לביתה והודיעה לראשי הקהילה שהמתינו לה בביתה, שכבר נתבטלה הגזירה ויכולים הם לחזור לביתם, ולהודיע ליהודים שיודו לה' על חסדיו הטובים שגמל עמהם ללא ידיעתם. כמה שעות חלפו מאז שיצאו לבית אם הסולטאן ועד ששבו, ובדרכם חלפו שוב על פני המלון בו התאכסן הבעש"ט, ושמעו שעדיין הוא אוחז באותו מקום בהגדה ועדיין הוא חוזר על התיבות "לעושה נפלאות גדולות לבדו", אולם עכשיו, היה נראה להם שאומר זאת בשמחה ובהרחבת הלב יותר ממה ששמעו אותו בראשונה. למחרת סיפרו ראשי הקהילה בבית הכנסת את הנס העצום שהיה בליל זה, ובדרך אגב ספרו על היהודי המשונה הזה שחזר הרבה על התיבות "לעושה נפלאות לבדו", ואמרו שחשבו לעצמם, שאם היה היהודי הזה יודע על הגזירה הנוראה המרחפת על הקהילה, לא היה שר כל כך… נענה להם הבעש"ט בעצמו – והם, כאמור, לא הכירוהו – ואמר להם: אם לא היהודי הזה שאירח אותי, לא היה מתרחש לכם הנס המופלא הזה.
ביום ראשון של חול המועד, בטרם ביקשו בני הזוג לשוב למקומם, רצו בני הזוג לתת להבעש"ט סכום כסף עבור ברכתו שברכם, ולא רצה. הוא הסכים רק שיממנו לו ולאדל בתו ולרבי הירש שמשו כרטיסים באניה הנוסעת לארץ ישראל, ונתנו לו ומיד שכרו מקומות באוניה הנוסעת לארץ ישראל. הבעש"ט לא השתהה כלל בעיר, אלא מיד ביום א' של חול המועד המשיך בנסיעתו ועלה לספינה הנוסעת לכיוון ארץ ישראל. בדרך החל הים לסעור מאוד עד כדי כך שכל נוסעי הספינה היו בסכנת חיים. התחילו הנוסעים לזרוק מהספינה את כל חפציהם כדי שלא תטבע הספינה מרוב המשא, ובגלל המים הרבים שחדרו לתוכה. נענה הבעש"ט ואמר שיודע הוא מדוע רועש עליהם הים כל כך: משום שיש גזירת כליה מלמעלה או על כתבי תורתו שאין חפצים מלמעלה שיתגלו בעולם, או על בתו. נענתה בתו ואמרה שהיא מוכנה למסור נפשה עבור הצלתם, ולקחוה והורידוה כבר סמוך לים. אך לפתע אמרה להם שיעלוה שוב, ואמרה שטוב יותר שיזרקו את כתביו לים, כי עתיד לצאת ממנה נכד כזה, שיכתוב ספרים יפים יותר מאביה הבעש"ט, וכך עשו. זרקו את הכתבים לים ונח הים מזעפו. בתוך כך, ראו שקרובים הם לאי אחד. וקירב רב החובל את האניה לאי, על מנת להניח לנוסעים לפוש מנסיעתם הקשה. הבעש"ט ירד מהאניה עם בתו ושמשו, ויצא לנוח מעט באי, כשלפתע התנפלו עליהם רוצחים, קשרו את ידיהם ורגליהם וביקשו להרגם. "מדוע אתם שותקים? עשו איזה פעולה כדי להינצל!" פנה רבי הירש בבהלה לבעש"ט. ענה לו הבעש"ט ואמר: "האמן לי שאיני יודע כלום, כי ניטלו ממני כל המדריגות". משהתקרבו הרוצחים, מחדדים סכיניהם על מנת להוציא זממם אל הפועל, צעק שוב רבי הירש, לרבו הבעש"ט, "מדוע שותקים הנכם?" והבעש"ט עונה לו שוב: "איני יודע כלום…" ופונה אליו, לר' הירש: "אולי יודע אתה משהו?", ענה לו רבי הירש: אני איני זוכר כלום, כי אם את אותיות ה'אלף-בית'". "אמור!", ענה לו הבעש"ט, "אמור את האותיות!" החל רבי הירש לומר את אותיות האלף בית, כשהבעש"ט אומר אחריו, חוזר אט אט להשגותיו, ומיד לאחר מכן נשמע מרחוק קול עגלה נוסעת. הרוצחים, ששמעו את קול העגלה, נבהלו וברחו להם. משהגיעה העגלה, ונוסעיה ראו את האנשים השוכבים כפותים על הארץ, התירו את קשריהם ,העלום לעגלה, והחזירום אל חוף האי. אונייתם כבר נסעה, והם עלו לאניה אחרת שהחזירה אותם לאיסטנבול. בשביעי של פסח, עגנה האניה בחוף איסטנבול, והבעל שם טוב שראה את גודל העיכובים העומדים בדרכו לארץ ישראל, הבין כי מן השמים אין רוצים בנסיעתו ושב לעירו מז'יבוז'. ומסתמא בעל הספינה היה אליהו הנביא זכור לטוב. ומשום נס הצלתו שהסתיים בשביעי של פסח, נהגו לספר סיפור זה בשביעי של פסח להודות לה' על הצלתו וחזרתו בשלום מנסיעתו.
יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקינו בקרוב ממש.
סימון יוסף ג'נאשוילי מלוד
