פרשת בא
בפרשתינו רואים על כמה בעלי חיים שקיבלו שכר על מעשיהם הטובים. הראשונים הם הצפרדעים, שמסרו נפשם ונכנסו לתנורי המצרים לעשות רצון קונם, וזכו שלא נשרפו אלא נשארו בחייהם, וכתוב במדרש שהצפרדעים הללו האריכו ימים יותר מכל הצפרדעים במצרים. השניים הם הכלבים , כמו שכתוב 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו', וקיבלו הכלבים שכר שלדורות עולם ישליכו להם כל בשר נבילה וטריפה. ונשאלת השאלה , מדוע יקפח הכתוב את הצפרדעים שאין שכרן אלא לשעה שלא מתו בגמר מכת צפרדע והאריכו ימים, ואילו שכר הכלבים הוא פרנסה לדורי דורות? ועוד תמוה שמן הנראה גדולה 'מסירות הנפש' של הצפרדעים יותר ממסירות נפשם של הכלבים, שהרי הצפרדעים נכנסו אל תוככי התנורים הבוערים באש, ואילו כל מסירות נפשם של הכלבים הייתה שלא חרצו כלב לשונו לנבוח בקול. עונה על כך הרה"ק רבי דוד מטולנא זיע"א שמכאן ראיה שגדולה מסירות הנפש הנדרשת להיות נוצר לשונו – שלא לנבוח ולא לפגוע איש ברעהו – פי כמה וכמה ממסירות נפש הנדרשת לקפוץ לתוך אש בוערת, אף שגם זה למעלה מטבעו של אדם למסור נפשו בתנורים, אך לשתוק להבליג לא לדבר סרה על חברו קשה יותר, ולכן גדלה מתן שכרם של הכלבים לאין ערוך משכר הצפרדע.
כותב הרב שלמה לוינשטיין שליט"א בספרו 'דורש טוב' על בין המיצרים סיפור המתאר לנו על הכוח העצום שיש לשמירת הפה ולשמירת הלשון.
לפני כמה שנים השתתפתי בכנס שמירת הלשון בירושלים. בכנס הזה היו כחמשת אלפים נשים, ורבה של העיר רחובות, רבי שמחה הכהן קוק זצ"ל, נשא בפניהם דברים. בין הדברים, הוא סיפר סיפור ששמע מרופא באחד מבתי החולים בארץ, וזהו תוכן הסיפור: יום אחד הגיע לבית החולים אדם מבוגר עם דלקת ריאות וחום גבוה. נתנו לו אנטיביוטיקה, והחום ירד לאט לאט, ובדיקות הדם החלו להראות שיפור. כמובן שהוחלט לשחרר אותו מבית החולים, ואז שוב עלה לו החום. התהליך חזר על עצמו: אנטיביוטיקה, בדיקות תקינות, החלטת שחרור, ושוב עליית חום. כך קרה הדבר כמה וכמה פעמים, עד שהמערכות בגוף שלו התחילו לקרוס. מצבו התדרדר מאוד, והייתה סכנת חיים ממשית. בלית ברירה, הציעו הרופאים למשפחה תרופה חדשה שעדיין לא נוסתה מספיק. הם הזהירו אותם שוב ושוב שיש סיכון גדול בנטילת התרופה, כיוון שיש לה פחות מחמישים אחוז סיכויי הצלחה, ואם היא תיכשל, אין לחולה שום סיכוי לשרוד. אחרי שהתייעצו עם רבנים, החליטו בני המשפחה לתת את התרופה. לצערם הרב, התרופה לא עזרה, ואף החמירה את המצב. המצב הלך והחמיר, והחולה נפטר.
אמנם, זו לא הייתה מיתה רגילה, אלא מה שנקרא בשפה הרפואית "מוות קליני". המצב הזה נמשך מספר ימים, כשבני המשפחה חיכו בעצב ליציאת הנשמה, בהנחיית הצוות הרפואי. והנה, להפתעת כולם, פתאום פתח ה'מת' את עיניו וחזר לחיים. כולם, ובמיוחד הצוות הרפואי, היו המומים לגמרי. המת קם לתחייה. כעבור כמה שבועות, שוחרר האיש המבוגר מבית החולים. לפני השחרור, ניגש בנו של הזקן למנהל המחלקה וביקש לדבר איתו. "במה אוכל לעזור לך?" שאל הרופא הבכיר, והבן עמד שמח ומאושר ואמר: "רציתי רק להגיד לך תודה, הצלתם את אבא שלי…" הרופא לא הבין מה הוא רוצה – הרי זה היה נס, הרופאים לא ניצחו את המחלה.
הבן ישב עם הרופא לשיחה וסיפר לו שרק דקות ספורות לפני כן שמע מאביו את הדברים הבאים: "למעשה נפטרתי מהעולם הזה. הנשמה יצאה מהגוף ועלתה לבית הדין של מעלה. כשהגעתי לשם, ביקשתי שיחזירו אותי לחיים. הבטחתי שם שאם אחזור לעולם הזה, אתקן דברים שצריך לתקן. אבל אמרו לי בבית הדין שעכשיו כבר אי אפשר לעשות כלום. 'אם היית מבקש שם, אולי היינו שומעים לבקשתך, אבל אתה כבר פה, בעולם האמת, ולהחזיר אותך זה סיפור מורכב'. פתאום שמעתי מישהו שעמד מאחוריי אומר: 'אני רוצה ללמד עליו זכות, האם בית הדין מסכים?', ובית הדין הסכימו. והוא אמר: 'אני התפללתי עם האיש הזה כל יום בבית הכנסת שלושים שנה, ומעולם לא קרה שהוא איחר. תמיד הגיע לפני התפילה, התנהגותו שימשה דוגמה לכולם'. שמעו זאת בית הדין ואמרו: 'אכן, זהו מעשה טוב, אבל הוא היה יכול לעזור רק אם הוא עדיין היה שם, בעולם הזה, אבל עכשיו שהוא כבר פה, אין די במעשה הזה כדי להחזיר אותו'.
ושוב שמע הזקן מישהו מדבר מאחוריו, שם בבית הדין של מעלה. הוא הסתכל וראה את רב בית הכנסת שבו התפלל, שנפטר כמה חודשים קודם. הרב בא עכשיו ללמד זכות על אחד המתפללים שלו. הוא ביקש רשות לומר עוד דבר, וקיבל. הוא אמר: 'היהודי הזה לא רק שהגיע בזמן לתפילות, אלא גם לשיעורי התורה. הוא הקפיד להשתתף בשיעורים בקביעות, ומעולם לא החסיר או איחר'. השיבו לו בית הדין של מעלה: 'זו באמת המלצה טובה מאוד, אבל גם כוחה היה לסייע לו רק אם הוא עוד היה שם, בעולם הגשמי. עכשיו שהוא כבר פה בעולם העליון, אין די בהמלצה הזו'. ואז אמר הרב: 'אני מבקש רשות לומר משהו אחרון'. הרשות ניתנה לו וכך אמר: 'בבית הכנסת יש הרבה מתפללים, וכשמצטופפים הרבה אנשים, טבעי שיש הרבה דעות, כעסים ומריבות. אנשים מדברים שם לשון הרע, רכילות, מזלזלים ופוגעים זה בזה. והאיש הזה, שעומד עכשיו לדין, מעולם לא דיבר. הוא לא דיבר בתפילה ולא מחוצה לה, לא לשון הרע ולא רכילות, ומעולם לא דיבר רעות על אף אחד'… 'אם כך', אמרו בבית הדין של מעלה, 'מדובר במקרה שונה לגמרי. האיש הזה רשאי לחזור לעולם הגשמי. אם הוא לא דיבר בתפילה ולא דיבר לשון הרע, הוא זכאי, נניח לו לשוב לשם'".
את כל הסיפור המדהים הזה סיפר הבן לרופא, והרופא – מנהל המחלקה – רצה לשמוע את זה בעצמו מהחולה, ואחר כך סיפר את זה לרב קוק.
וכאן שאל הרב קוק בהרצאתו שאלה חשובה: קשה לי להבין, אם אומרים על אדם שהתפלל שלושים שנה בלי לאחר אפילו פעם אחת – זה לא מספיק? ואם הזכויות האלה לא עמדו לו, האם זה שלא למד כל כך הרבה תורה בקביעות זה לא מספיק? ומה כן עזר לו? רק השתיקה שלו, שהוא נמנע מלדבר לשון הרע ורכילות במקום שכולם נסחפים לדבר. למה דווקא הזכות הזאת עזרה לו יותר מכל השאר? אלא, פה שהתפלל שלושים שנה, שר ושיבח את הקב"ה, הודה לו מכל הלב, אבל באותו פה גם דיבר לשון הרע, אין לזה זכות מלאה. אפילו שלושים שנה של תפילה לא יכולות לבטל את גזר הדין. פה שלמד עשרות שנים תורה וקיים את העולם בכוח התורה שיצאה מפיו, אבל אם דרכו יצאו גם מילים רעות על חברים, אם הוא פגע באנשים בדיבור, אם נאמרו על ידו רכילות ולשון הרע, כל הזכויות לא יעזרו לו ביום הדין. רק אם הפה נקי, רק אם הכלי (הפה) נקי ומצוחצח, רק אז התורה והתפילה שיצאו ממנו יכולים לעמוד לזכותו של האדם מול בית הדין. רק מי שנשמר מלשון הרע, יש לו את הכוח לפתוח שערים נעולים בשמים".
יהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקינו בקרוב ממש
התמ' סימון ג'אנאשוילןי הי"ו מלוד
