פרשת "בשלח"
פרעה שולח את עם ישראל אחרי 10 מכות קשות לחוג ג' ימים בשמעו כי עם ישראל בורח ממצרים. פרעה מחליט לצאת למלחמה עם – עם ישראל, והקב"ה מחזק את לבו שירדוף אחרי בני ישראל, כדי לקבל מידה כנגד מידה, מכיון שפרעה גזר במצרים על הזכרים "כל הבן הילוד היאורה תשליכהו", לכן נגזר עליהם שימותו בים.
"ופרעה הקריב והנה מצרים נוסע אחריהם" ויצעקו בני ישראל אל ה'. לכאורה, למה כתוב מצרים בלשון יחיד? אלא שיצאו כאיש אחד בלב אחד להילחם עם – עם ישראל. כשראו עם ישראל כח עצום של מסירות נפש מצד פרעה ועמו, שפרעה מחרף ומפזר ממון כמאמר הפסוק: "אחלק שלל", צעקו עם ישראל לפני הקב"ה שיתן להם כוחות של מסירות נפש כנגד המסירות נפש של האויב ועל ידי זה הקב"ה עונה לעם ישראל, שבמקום לצעוק צריך לעשות מעשה, של נסיעה לתוך הים, וכך הם מתגברים על המצרים. יוצא שעל ידי רדיפתו של פרעה, פחדו עם ישראל מהקב"ה ונתעוררו לתשובה. אבל, למה לחכות לעינויים בשביל להתעורר ולשוב בתשובה?.
כשהמצרים נכנסו לים והחלו לטבוע "בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה".
בשעה שרופא מבצע ניתוח בגופו של חולה מסוכן וזה נחוץ מאוד, עם כל זה לא משמיעים שירה וזמרה רק שהניתוח עובר בשלום יש מקום לשמוח ולשיר. אם כן, אפילו שמענישים את הרע ובזה השעה נמצאים בניתוח מכאיב, אין מקום לשירה ולזמרה. אבל לאחר מכן: "באבוד רשעים רינה" לשם תועלת.
המדרש מביא על הפסוק "הים ראה וינוס" מה ראה? ארונו של יוסף. לכאורה, מה הקשר? אבל, שמשה ביקש לבקוע את הים, הים לא רצה להיבקע בטענה: שאני גדול ממך, שאני נבראתי ביום השלישי ואתה האדם ביום השישי. אם כך, ממך אני לא יקבל ציווי. אלא – רק מה', שראה הים את ארונו של יוסף הצדיק על אף שיוסף היה קטן שבאחים היה מלך והאחים השתחוו וכרעו לו. אם כן, הקשישות, הזיקנה, זה לא נותן לאדם סימן ליתר גדלות ובמיוחד בציווי של יוסף לקחו את ארונו איתם.
לסיום, אנו מודים להקב"ה על הניסים ועל ההצלות שהציל אותנו מיד אויבינו. ויהי רצון שלא ישמע שוד ושבר בגבולנו ונזכה לשבת שירה שמח ועם ישראל ישב בשלווה ובטח עם הגאולה הכללית והפרטית אמן.
הרב גרשון בוטראשוילי הי"ו אשדוד
