פרשת מקץ
'ויהי מקץ שנתיים ימים'
בפרשת השבוע מובא סיפורו של יוסף הצדיק, העבד המושפל, האסיר, שנסה 'לצחק' באשת אדוניו כביכול… ובשעה קלה השתנה מעמדו 'ויריצהו מן הבור 'יוסף המלך, השליט, הנכבד, שעל פיו ישק כל העם, הסיפור שממחיש יותר מכל את הנאמר 'ה' משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עד מרום' 'מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון. וכמאמר המשנה (אבות ד-ג) 'אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום'.
נצטווינו במשנה זו שלא לבוז אפילו למי שקטן מאתנו בחכמה ובמניין כיוון שזהו טבעו של עולם שיש שוני בין אדם לאדם ויתרה מזו יכולים הגדולים ממך לבוז לך! וזו לשון הזהב. של ר' אליהו מאיזמיר זצ"ל (שבט מוסר פרק מג') 'גם ישים נגד עיניו כל המשפיל והמבזה למי שקטן ממנו בחכמה ובמניין אלו הדברים ויאמר: למה אני מבזה ומשפיל הקטן ממני, והרי אני אין ברצוני שיבזני וישפילני החכם והגדול ממני? ובהיות שהאדם משתנה מחבירו בידיעה, ובקול, ובמראה, ובקומה, (סנהדרין לח.) למה יוציא אדם להבל זמנו בדברי חלקלקות לתת דופי בחבירו, במראהו, בקולו, ובידיעתו, והרי ביכולת האחרים הגדולים ממנו לעשות כמוהו ולהטיל דופי בו' עצמו עכ"ל.
וכשם שמצינו ביוסף שאמר עליו שר המשקים 'ושם אתנו נער עברי, עבד לשר הטבחים',כנהו בלשון בזויה ומעליבה ובסופו של דבר נתהפך הגלגל ונעשה יוסף שליט על מצרים וגם, על אותו שר המשקים .. ונתקיים בו מבירא עמיקתא לאגרא רמא.
ומובא במדרש תנחומא 'אמר פרעה ליוסף חלום חלמתי ופותר אין אותו ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו אמר לו יוסף בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה תלה גדולה בבעליה, אמר לו הקב"ה אתה לא רצית להתגדל בעצמך חייך שעי"כ תעלה לגדולה ולמלוכה. ואמר ריב"ל מתוך אפלה – אורה מתוך צרה- רווחה מתוך ניבולן —של צדיקים- רוממתן, מנלן? מיוסף שנא' 'ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו' . ונתרומם שנא' 'ויוסף הוא השליט על ארץ מצרים', צדיקים תחילתן חשך אפילה ובסופם אור גדול ע"כ.
וממילא צריך להתחזק באמונה בה' ולא לשקוע חלילה בעצבות ובמרה שחורה ולדעת ולהאמין באמונה שלימה שאע"פ שאנו נמצאים בגלות הארוכה והמרה הזו בסופו של דבר 'ההולכים בחושך ראו אור' והקב"ה יגאלנו גאולה שלימה גם הגאולה הכללית וגם הגאולה הפרטית במהרה בימינו אמן.
ואומר הבעש"ט ישנם שני סוגי מאמינים בה' א– אדם שמאמין בה' מחמת חינוך , וקבלה מאבותיו ומרבותיו ואמונתו חזקה ואיתנה בבחינת 'חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה' ב– אדם שהגיע להכרה במציאות הבורא יתברך ע"י חקירה, דרישה והתבוננות, והחילוק ביניהם את אמונת הראשון א"א לעקור אפילו ע"י חקירות הסותרות אותה חלילה, כיון שהאמונה מושרשת ומוטמעת בו, וכל רוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו והחיסרון, שאמונתו בלי טעם ושכל "כמצוות אנשים מלומדה", ואילו השני מעלתו שהכיר בבורא ע"י חקירה ודרישה וממילא האמונה היא שכלית ויש בה טעם. והחיסרון שאם יביאו לו ראיות הסותרות את אמונתו, יכול חלילה להתפתות לכפירה, ומי שיש בו שתי מידות הללו כלומר: א– נסמך על חינוכו ואמונת אבותיו והולך בדרכם. ב– מוסיף אמונה גם מתוך חקירה והתבוננות ומגיע למסקנה המתבקשת שיש מנהיג לבירה מעלתו גדולה עד אין חקר.
ולפי זה מובן מדוע אנו אומרים בתפילה "אלוקינו ואלוקי אבותינו", אלא אנו אומרם לקב"ה אתה "אלוקינו" שהכרנו במציאותך בעולם מצד ההתבוננות. "ואלוקי אבותינו" מצד החינוך שקבלנו מאבותינו ואבות אבותינו מאב לבן ומסב לנכד עד אברהם יצחק ויעקב שהאמינו בך בכל ליבם.
ובנוסף מיושבת הקושיא, מדוע נאמר "אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב", והרי ניתן לומר אלוקי אברהם יצחק ויעקב? אלא אברהם השריש אמונה ביצחק שה' הוא האלוקים וכן יצחק ביעקוב ואעפ"כ כל אחד מצד עצמו חקר ודרש והגיע לאמונה גם על סמך שכלו ולכן נאמר 'אלהי לכל אחד כדי להדגיש שהם הגיעו להכרה גם מצד עצמם שה' הוא האלקים וכל אחד עבד להשריש בלבו אמונה גם מדעת.
וזה מתקשר נפלא גם לימים אלו שאנו נמצאים בהם ימי החנוכה ימים של אמונה הקב"ה נתן את הרבים ביד המעטים והגיבורים ביד החלשים וזו כוחה של האמונה בה'.
ולכן נתחזק כולנו בעז"ה ונתפלל לקב"ה שיחיש גאולתנו ונצא מאפלה לאור גדול אמן כי יהיה רצון.
הרב אליהו מירילאשוילי הי"ו מלוד
לע"נ מור סבי יעקוב בן אברהם הנולד מן חוה
