זאת חנוכה
מובא בספרים הקדושים, שהיום השמיני של חנוכה – 'זאת חנוכה' – הוא השלמתם של הימים הנוראים. אמנם הכתיבה היא בראש השנה וחתימת הדין ביום כיפור, אבל ה'מכה בפטיש' האחרון הוא ביום הזה. כידוע בספרי רבותינו "תשב אנוש עד דכא" דכ"א 25 בחנוכה שזהו זמן גדול ומסוגל לענינים גבוהים במיוחד.
ואמנם, אף שבפשטות היום הולך אחרי הלילה, יש צד כדמצינו גבי קדשים שהלילה הולך אחר היום. מכאן מנהגם של החסידים, שכל מעשה מיוחד ליום מסויים ממשיך גם ללילה שלאחריו. ואף ש'וזאת חנוכה' שייכת ליום רביעי – ממילא בחינת עדיין קיימת וניצבת, וכח סגולותיה שייכת גם לימים הבאים.
[מעין כן אנו מוצאים ביחס לסעודת פורים. ואף שיש דין של 'ולא יעבור', על כל פנים נוהג העולם, ובפרט בירושלים, להמשיך את הסעודה עמוק לתוך מוצאי יום הפורים. ומעין זה מובא ב'משך חכמה'.]
גבורת הכובש את יצרו
'ויגש אליו יהודה, ויאמר בי אדוני… אדוני שאל את עבדיו… ונאמר אל אדוני… ותאמר אל עבדיך'. יהודה חוזר לפני יוסף על כל המהלך שקדם בינו לבינם, ושואל הרמב'ן על שום מה מגיעה כאן כל אריכות הדברים הזו, הואיל וכבר סוּפר מה שהיה ביניהם.
'ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני'. כותב שם רש'י: 'לכל דבר אני מעולה ממנו: לגבורה, ולמלחמה, ולשמש'. מה החילוק בין 'גבורה' ל'מלחמה'? מעין כן מצאנו גם ב'על הניסים': 'על הגבורות ועל המלחמות'. וכי מה החילוק ביניהן?
ובאמת, ישנם מקומות שבהם ניתן להפגש עם מושג של גבורה, שהיא ההפך ממלחמה. מעין דברי חז'ל: 'איזהו גיבור – הכובש את יצרו' גמרא (תמיד לא ע'א). כבישה והתכנסות, לעומת יציאה למלחמה.
מביאה הגמרא (יומא סט ע'א) שסיבת מה שנקראו אנשי הכנסת הגדולה בשמם זה, הוא משום שלאחר תקופה בה מתוך המילים 'הגדול הגיבור והנורא' הפסיקו לומר 'הגיבור והנורא' – לנוכח החרפות והפגיעות הקשות שספגו ישראל מהגויים פעם אחר פעם, 'איה גבורותיו, איה נוראותיו?' – עמדו אנשי כנסת הגדולה ואמרו: 'אדרבה, זו היא גבורת גבורתו: שכובש את יצרו, שנותן ארך אפיים לרשעים' וכו'. דהיינו – זו היא הגבורה! שהקב'ה יושב ושותק – 'מי כמוך באלמים ה". ההתאפקות היא היא הגבורה.
אומר יהודה ליוסף, שבכל הנוגע לגבורה ולמלחמה – כחו גדול משל בנימין. בעת התוודעות יוסף לאחיו, כתוב: 'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו'. הפשטות היא, ש'נבהלו מפניו' היינו מרוב בושה, או שחששו שמא יענישם.
אבל נראה שיש לומר בזה פשט נוסף. לימדונו חז'ל, שעניינה של פגישה זו בין יהודה ליוסף איננה רק פגישה סתמית בין אחים; את הפסוק 'כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו' (תהלים מח ה), דורשים חז'ל (בראשית רבה צג ב) על יהודה ויוסף.
אנו נוכחים כאן בפגישה בין שני כוחות, שני רעיונות בתוך המחנה – ואף אחד מהם איננו מהפשרנים, כפי שלצערנו קיימים היום – אלא בין שני רעיונות של שני עובדי ד' – יהודה ויוסף. ובאמת – דרכים שונות להתעלוּת בעבודת ד', כאשר כל כוח מהשנים מופיע דרך שונה.
'כי נבהלו מפניו' – היינו, שנבהלו מזיו פניו הקורנות אור קדושה וצדקות. 'חכמת אדם – תאיר פניו' (קהלת ח א). ואף שמכרוהו למצרים לפני זמן כה רב, הם נוכחים לפגוש שוב באחיהם – מדבר בלשון הקודש, מראה להם שהוא מהול. שני יסודות אלו – ככתוב בספר ראשית חכמה שהאחד מכוון כלפי השני, שככל שישנה זהירות בשמירת הלשון והדיבור – כך גם ישנה יותר שמירה על קדושה. והוא הדין להיפך.
["בעבור תהיה יראתו על פניכם' – זו בושה' (נדרים כ ע'א). כי זיו הפנים משתנה בשעה זו. וכאן מתגלה בפועל, איך זיו איקונין של יוסף הוא כשל יעקב, וכפי שמצינו (בראשית רבה יא ב): 'לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת, כמו שהוא דומה בשבת' – הפנימיות מתגלה בַּפָּנִים.
אומרים אחי יוסף אליו: איך הצלחת אחרי כל השנים במצרים להשאר כה קדוש? איך הצלחת להסתיר את מדרגתך לפני כן, לפני שגילית לנו שזה אתה. חז'ל אומרים, שהכתוב בתהלים 'יהוסף' ותוספת הה'א הוא כנגד קידוש שם שמיים בסתר שהוא עשה. כל עניינו הוא ההפנמה. בחינת 'נזיר אחיו' – מופרש, נבדל ולא ניכר. ועל דרך זאת, דבריו של יעקב: 'אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך', ולאחריהם: 'ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלקים גם את זרעך'. יעקב שמח לראות את זרעו של יוסף, אחרי דאגתו הגדולה על השאלה אם יראה את יוסף עצמו – משום שכפי שאמרנו, הוא ראה את תכנו הפנימי של יוסף, והכיר בכך שהתכונות האלה מתגלמות גם בבניו (ואח'כ ראיתי כעי'ז באור החיים מו ז). 'והנה הראה אותי אלקים גם את זרעך'.
כך הם דברי רש'י בריש ספר שמות: 'הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים, ונעשה מלך – ועומד בצדקו'. כפי שהיה יוסף בחיק אביו, כך גם עמד בצדקתו כשעלה לגדולה ולמלוכה.
נקודה שיש לעמוד עליה היא, מדוע רש'י לא מזכיר את הנסיון של בית האסורים: 'הוא יוסף שהיה בבית האסורים'. מכאן לומדים אנו, שהעליה למלכות היא נסיון לא פחות חמור מבית האסורים. שררה יכולה להעביר את האדם על דעתו. ברגע שהוא נכנס לתוך ענייני הפוליטיקה, גינוני המלכות, ומתחיל להתרכז בחשיבות של עצמו, על כך אומר רש'י: 'הוא יוסף' – נשאר בעינו מתחילתו ועד סופו.
משום כך מדגישה התורה: 'ולא יכֹל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו' – עד עתה הוא יכל להשאיר את הדברים כמוסים. לא לגלות דבר. זו מדרגת יוסף: ההסתר. קידוש שם שמיים בסתר, ללא כל החצנה. וכאן פורצת מהותו של יוסף מרשות היחיד אל רשות הרבים. וע'כ אותם שהתעסקו בארונו של יוסף נקראו בתורה 'ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש – אדם', הכונה ליוסף ששופריה היה מעין שופריה דאדם הראשון, אדם, (ובשפ'א תרמ'ד) כותב, עה'פ 'ולא יכול יוסף להתאפק… ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו'. וצ'ב למה שוב נכתב יוסף, הרי כתיב אתו. וא'כ ברור שמדובר רק עליו. והו'ל לכתוב 'בהתודע אל אחיו'. והביאור כנ'ל, בשעה זו גילה יוסף את פנימיותו ועצמותו וע'כ הודגש, 'בהתודע יוסף אל אחיו'. וז'ש יוסף והגדתם לאבי את כל כבודי – האדם מכבד את מקומו. וז'ש בהמשך הפסוקים: 'ויעל לקראת אביו גשנה וירא אליו', אז נתגלה יוסף האמיתי בלי מחיצות, בקדושתו הטבעית, ובשפ'א תרל'א (ד'ה במדרש) ותרל'ב (ד'ה במדרש) מוסיף, שעל זה דרשו חז'ל בב'ר (צג:) אוי לנו מיום הדין, ומה אחי יוסף וכו', כי לעת'ל יתגלה הצד הפנימי שבכל דבר, הענין הקדושתי שבבריאה, ויתמלא האדם בושה, בכך שהשתמש בהם שלא לצורך דברים שבקדושה, ואכמ'ל.
צפיית המהלך הפנימי
'אני יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה'. מבאר ה'שפת אמת', שהמילה 'אשר מכרתם', מכוונת כנגד 'אשר שיברת' האמור במשה רבינו, וכדברי חז'ל, שיישר כחו של משה רבינו ששיבר, וכיוון לדעתו של מקום. כל הוא גם ביחס ליוסף, האומר: יישר כח שמכרתם אותי.
וכי למה יישר כח שמכרתם אותי? 'כי למחיה שלחני אלקים לפניכם'. הוא יוסף – 'נזיר אחיו', 'צפנת פענח', היה בעל בטחון כה גדול בקב'ה עד כדי כך שהבין שבמציאות יש רבדים יותר עמוקים, הנסתרים מעיני כל חי. הקב'ה מסובב הסיבות בעולם, והכל מגיע לנקודה של 'כי למחיה שלחני'. אם לא שהיה מתגלגל יוסף למצרים – לא היתה מופיעה תקומת ישראל, שהרי בעת הרעב לא היה להם פתרון, לו בסופו של דבר זכו.
'אנוס על פי הדיבור'
'כי למחיה שלחני אלקים לפניכם'. מהי כוונת המילה 'לפניכם'? מובא בהגדה של פסח: 'וירד מצרימה – אנוס על פי הדיבור'. מה הפשט בזה? הרי מיד לאחר שיעקב שומע שיוסף עודנו חי בארץ מצרים, הוא אומר 'אלכה ואראנו בטרם אמות'. הוא נוסע לבאר שבע, ומשם יורד למצרים, ומתארת התורה היאך הם לוקחים את מקניהם ורכושם אשר רכשו בארץ כנען. אם כן, מדוע היה 'אנוס על פי הדיבור'?
אומר הקב'ה: 'אל תירא מרדה מצרימה'. וביאר רש'י, שהואיל והיה יעקב מיצר לרדת מצרימה, קיבל הבטחה ש'ואנכי אעלך גם עלֹה'. מבחינה הלכתית, מותר לצאת חוצה לארץ רק כדי ללמוד תורה, לישא אשה או לסחורה, יחזור לארץ ולא ישתקע בחוצה לארץ (כדברי הרמב'ם הל' מלכים ה ט). לכן אומר הקב'ה ליעקב: 'ואנכי אעלך גם עלֹה' – מותר לך לרדת למצרים, מצד הרעב, מצד הצורך בביסוס ובריבוי המשפחתי, והבירור ש'אעלך גם עלֹה' – שהירידה היא על מנת לחזור לארץ ישראל.
אם כן, משום מה היה יעקב 'אנוס'? אמנם הוא קיבל הבטחה, אבל מדוע הוא היה אנוס?
'הדיבור' – הוא דיבורו של הקב'ה לאברהם אבינו: 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם' (וכן מפרש ספר 'כל־בו' על הגדה של פסח ועוד ראשונים שם). ידע יעקב אבינו בכח נבואתו, שכעת מתחיל קיום הגלות עליה שמע אברהם אבינו, ולא עוד אלא שכאשר רואה יעקב שיש שבר במצרים – הוא מיזמתו אומר: 'רדו שמה ושברו לנו משם'. מבאר שם רש'י, ש'רדו' הוא רמז למאתיים ועשר שנים שעתידים להשתעבד במצרים, כמנין רד'ו.
והיינו דברי יוסף אל אחיו: 'כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם'. דהיינו – שהיות ובלאו הכי היתה צריכה להתגלגל גלות מצרים בדרך כזו או אחרת, כך הסתובבו הדברים, ואין אתם הסיבה הבלעדית לגלות זו. לכן אני נשלח 'לפניכם' – אני השליח להכשיר את הקרקע לקראת אותה גלות הממשמשת ובאה.
זו היא ירידה צורך עליה. על עשיו נאמר: 'וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו' (בראשית לו ו). ומבאר שם רש'י, שעשיו מאבד את שייכותו למתנת הארץ, וכן לפרעון השטר – הוא הירידה למצרים, הצפויה לזרעו של אברהם.
יודע יעקב שבו תתגלם הנבואה המיוחדת לזרעו של אברהם, ומשום כך הוא מקבל את ארץ ישראל. אומר הקב'ה ליעקב, שמי שיירד למצרים – הוא זה שעתיד, מתוך כך, לעלות. וככתוב (דברים ד כ): 'ואתכם לקח ד' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים'. כםי שמצרפים מתכות מהסיגים המעורבבים, כך גם נצרפו והותכו עם ישראל ובאו לידי לידה ויצירה מהותית.
זו האומה ששייכת, ועתידה לקבל ולירש את ארץ ישראל. החסר את אותו החיבור העמוק לארץ ישראל, אין לו יכולת עמידה בגלות; והחיבור עִם עם ישראל, הוא הכח המעמיד של העם בגלות.
על הפסוק 'גנוב גונבתי מארץ העברים', אמרו חז'ל שיוסף הודה בארצו. מנהיג כזה שמחובר בתוכיותו לסגולתה של הארץ, מבטיח את בואה של התקומה המקווה לאחר הגלות. 'צפית ישועה היא כח המעמיד של היהדות הגלותית' שמעתי בשם חכם רפאל אלאשוילי זצ"ל הרב הראשי ליהודי גרוזיה.
אומר הרב קוק זצ'ל באורות (אות ו): 'הזרות שמרגישים בחוץ לארץ הרי היא מקשרת יותר את כל חשק הרוח הפנימי לארץ ישראל וקדושתה, הצפיה לראותה מתגברת וציור חקיקת תבנית הקדש של ארץ אשר עיני ד' בה תמיד, מראשית השנה עד אחרית שנה, מתעמקת יותר ויותר, ועומק תשוקת הקדש של חבת ציון, של זכירת הארץ, שכל חמודות בה קשורות, כשהיא מתגברת בנשמה, אפילו יחידית, הרי היא עושה פעולת נביעה מעינית לכל הכלל, לרבבות נשמות הקשורות עמה, וקול שופר של קבוץ נדחים מתעורר ורחמים רבים מתגברים, ותקות חיים לישראל מתנוצצת, וצמח ד' הולך ופורח, ואור ישועה וגאולה מתפצל ומתפשט, כשחר פרוש על ההרים'.
זהו אם כן תפקידו וייעודו של יוסף – 'לשום לכם שארית בארץ, ולהחיות לכם לפליטה גדולה'. שארית בארץ ישראל. גם כשמגיעים למצב של 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם' (בראשית טו יג), כל עוד יוסף הוא האדון – הוא דואג להמשכיות קיום השייכות לארץ ישראל. זו התקווה לישראל במעמקי הגלות.
'ועינכם לא תחוס על כליכם, כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא'. אומר פרעה ליעקב אבינו, שאין להם צורך להוריד עמם את כליהם למצרים, והוא ידאג לכל מחסורם. למעשה, לא כך פועל יעקב אבינו, אלא 'ויקחו את מקניהם ואת רכושם אשר רכשו בארץ כנען, ויבֹאו מצרים'. יחד עם זאת, כותב רש'י שאת רכושו של יעקב אבינו מפדן ארם השאיר בידי עשיו – 'אמר: נכסי חוצה לארץ אינן כדאי לי'.
ההנהגה הזאת של יעקב איננה רק משום 'ושונא מתנות יחיה' (משלי טו כז); אלא, ידע יעקב אבינו שכאשר יורדים למצרים, לגלות, יש צורך לקחת לשם את ארץ ישראל. להופיע שם מדרגה ארץ ישראלית. 'קחו לכם מזמרת הארץ' – מבאר האדמו'ר ממודז'יץ: לשון זמירות. תביאו לארץ מצרים את הניגונים של ארץ ישראל. לא להשתעבד למנגינות חדשות – אלא הביאו את הניגו, של ארץ ישראל היוצאים מלב טהור, לכל מקום בו יהודי נמצא.
לכן אומר יעקב אבינו, שאין כדאים לו נכסי חוצה לארץ. לא מה שקיבל בפדן ארם, ולא מה שעתיד לקבל אצל המצרים. אין הוא רוצה לקבל אלא מתוך החיבור הזה לארץ ישראל. וכדבריו של הרמב'ן בפרשת 'אחרי מות' (יח כה ד'ה ותטמא) שהקב'ה משגיח בהשגחה ישירה על ארץ ישראל, מה שאין כן בחוץ לארץ שם ההשגחה היא על ידי שליחים. מתוך מדרגה זאת, כל דבר ששורשו ומקורו מארץ ישראל – גם קדושתו יותר גדולה.
כאשר יעקב אבינו מגיע למצרים, מופיעה ברכה גדולה מאוד. וכדברי רש'י (מז יט ד'ה ותן זרע): 'ואע'פ שאמר יוסף: 'ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר', מכיון שבא יעקב למצרים – באה ברכה לרגליו, והתחילו לזרוע וכלה הרעב'. זאת, ע'פ דברי הספרי בפרשת עקב (דברים יא י), וכן בתוספתא בסוטה (וברמב'ן כאן מביא הדברים בשלמותם, מה שנחלקו שם אם חזר הרעב אחר מות יעקב, והושלמו חמש שנות הרעב).
בדברי הספרי שם, מובא שכל עוד שצדיקים בעולם – הן ברכה לעולם. ונשאלת השאלה – אם כן, מדוע היה רעב בארץ ישראל בימיו של יעקב? הואיל ויעקב קיים בעולם, מדוע היה צורך בכל סיבוב הסיבות הזה על מנת להתמודד עם הרעב?
ובאמת – לאור הנאמר לעיל הדבר ברור, משום שהקב'ה מבקש לקיים את הנבואה של 'כי גר יהיה זרעך', ומתוך כך יעקב אבינו 'אנוס על פי הדיבור'; לא הרעב הוא היה סיבת הירידה למצרים, אלא רק ה'היכי תמצי'. רק כך הופיעה הנבואה 'כי גר יהיה זרעך', ורק כך – מתוך ירידת יעקב אבינו למצרים – באמת הופיעה הברכה עם בואו, בצורה שהיה עליה להופיע.
'כי הנה המלכים נועדו, עברו יחדיו'. עסקנו במפגש בין שני המלכים, יהודה ויוסף, מעמד שהמטען והמשמעות שלו אינם פרטיים גרידא, אלא מהותיים־כלליים. ובכלל, ירידתו של יוסף מתבררת כהקדמה לירידה המתבקשת של כל ישראל אחיו למצרים, בתור מילוי גזרת 'כי גר יהיה זרעך'. ומתגלה קדושתו הגדולה של יוסף, המצליח לשמור על מדרגתו בהסתר; וכן מתגלה מתוך יוסף, שהודה בארצו – ומתוך כך ידע לשמור על קדושתו – כח המעמיד של עם ישראל בגלות, שהוא הקישור האיתן והעיקש לארץ ישראל ולעניינה. זו הבחינה הכללית של יוסף הנטועה בכלל ישראל – 'עדות ביהוסף שׂמו' – וזה הפועל היוצא של פגישת המלכים, יהודה ויוסף.
אין בקיום בגלות תכלית כשלעצמו, אלא הוא לכל היותר מכשיר, אמצעי, לעת היציאה מהגלות. 'לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים' (פסחים פז ע'ב), וזאת על מנת שניצוצות הקדושה שבעם ישראל יושפעו למקומות הרחוקים ביותר – 'כי לא ידח ממנו נִדַּח'.
בספר 'שם הגדולים' למרן החיד"א כותב, שהמתבונן במהלך ההסטוריה מגלה שהקב'ה סיבב שהתורה תגיע, דרך הגלות, לכל מקום בעולם. וכשישראל יוצאים לגלות, מגיעות הגלויות עד למקומות רחוקים שבים, כדברי הרמב'ם (הקדמה למשנה תורה). זו עניינה של הגלות, התורה מגיעה לכל מקום, מתווספים גרים לעם ישראל, 'וינצלו את מצרים' – 'עשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים' (ברכות ט ע'ב) – היינו שכל דבר טוב שהיה במצרים הוּצא על מנת להעלותו לארץ ישראל.
מתוך כך, לקראת ההגעה למצרים: 'ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה'. מה פשר שליחה זו ששלח יעקב את יהודה? אומר רש'י: 'לתקן לו בית תלמוד – שמשם תצא הוראה'. מספרים על הגאון חכם חיים אליאשוילי זצ'ל מכותאיסי גדול רבני גרוזיה שבאו לבקר שליחים מאמריקה בביתו וביניהם היו גם רבנים ושאלו את הרב מדוע שלח יעקב את יהודה, והרי יוסף היה בלאו הכי במצרים, והיה יכול לבקש זאת ממנו. ואם לא יוסף, הרי לוי, שכפי שכתב הרמב'ם (הלכות ע'ז א ג): 'והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה, ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם'. אם כן, מדוע דווקא יהודה נשלח להקים ישיבה?
ענה להם חכם חיים זצ'ל, שיהודה היה הערב הראשון בתורה – 'אנכי אערבנו, מידי תבקשנו' (בראשית מג ט). יעקב בא ללמדנו, שאדם שניגש להקים ישיבה, צריך להיות ניחון באחריות כלפי אחרים. מי שיכול לקחת אחריות על אחרים – דווקא הוא שיכול לעמוד בראש ישיבה. ראשות ישיבה איננה משרה, 'ג'וב' בעלמא. ישנו ביטוי בתוספות הרא'ש בהוריות – לא ידעתי מאי פרנסה יש בראשות ישיבה.
ענה אותו רב אמריקאי לחכם חיים יפה מאוד זה תשובה של יהודי שמוסר את נפשו לכלל עם ישראל . אני אגיד לך תירוץ בנוסח אמריקאי. יעקב הכיר את לוי, וידע שכל כולו נתון בלימוד. אם יקים ישיבה, הוא לא יעסוק בשיקולים של יופי ואסתטיקה. יעקב רצה שהישיבה תקרין מלכות והדר, יחד עם הלימוד שבה. לשם כך שלח את יהודה.
ואמנם, בדברי רש'י 'לתקן לו בית תלמוד – שמשם תצא הוראה' יש עוד מובן. יש מדרגות בבית מדרש. אשרי אדם שזוכה לשבת וללמוד תורה, אך יש מדרגה יותר עילאית: לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, המופיעה ביהודה כדברי הגמרא (יומא כו ע'א), יהודה שבחלקו היו הסנהדרין (זבחים נד ע'ב). לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא יש סייעתא דשמיא מיוחדת, ועל כן מדגיש רש'י ש'משם תצא הוראה'.
(בדרך הלצה שואלים בעולם הישיבות, מדוע באמת לא פתח יוסף את הישיבה? הרי יוסף היה למדן גדול, וכפי שאיתא שיוסף שלח ליעקב את העגלות כדי להראות לו שהוא זוכר את הסוגיא האחרונה שלמדו יחד – סוגיית עגלה ערופה. שהרי זיו איקונין של יוסף היה דומה ליעקב, וכל מה שיעקב למד בישיבת שם ועבר – לימד את יוסף!
ובאמת, מתרצים העולם – אין הכי נמי! מי שאוחז כ'כ הרבה שנים באותה סוגיא, ראש ישיבה הוא לא יכול להיות.)
ובאמת, כל המעשה הזה של פרשת השבוע, עם יהודה ויוסף, ועם בנימין – הכל הוא 'מעשה אבות – סימן לבנים'; להראותנו, שבכל מצב, בכל ירידה נמצאת בכח העליה, שממתינה להתגלות בעקבותיה.
הרמח'ל במסילת ישרים (פרק ב' ד'ה ואולם הנה) כותב שיש הקבלה בין עצתו של פרעה 'תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר' לבין דרכו של יצר הרע. ממילא נאמר אנו שיש ללמוד מיציאת מצרים על דרך ההתמודדות גם במישור הפרטי. יש ירידות ועליות גם במובן הנפשי, ומלמדת אותנו כאן התורה, שתמיד החיבור לדברים שבקדושה – כַּחיבור לארץ ישראל – הוא החיוני להתמודדות עם הירידות. בכל מהמורה בה נתקל האדם בחייו – 'אנכי ארד עמך… ואנכי אעלך גם עלֹה': הקב'ה נמצא יחד איתך בכל מצב בחיים.
זהו יסודה של פרשתנו: 'כי למחיה שלחני', 'אנכי אעלך גם עלֹה'. שבהסתכלות הפנימית יצליח האדם לראות שגם המעשים הטפלים, הנדמים למקריים – הם באמת כולם הכנה לטוב (עי' עולת ראיה ח'א עמ' שו־שז). להתנשא מעל המושגים הפרטיים ולהכיר את דרכי ההשגחה, שגם הדברים הרחוקים והמעשים הנראים כמעשים מכח סיבות אנושיות בחיריות – גם המה מעשה ד' למטרה רוממה לאין חקר.
וכל ענין ההדגשה בחז'ל על יהודה ויוסף כפגישת מלכים לומר לנו, שכמש'כ 'לב מלך ביד ד" (משלי כא א), לא מדובר כאן על ענין פרטי בלבד, אלא על בניית כרם בית ישראל. ומשום כך נתחלף שמו של יעקב בישראל לכל אורך הפרשה, וכפי שהסביר רבנו בחיי (ריש פרשת ויחי), ששם 'ישראל' מרמז על חיי הנשמה, חיים רוחניים, והוא כנגד האומה בכללותה (עי' חולין ק ע'ב) ובהעמק דבר (בראשית לג כ).'ועצת ד' היא תקום. מסופר על צדיק אחד שכשנשאל, ענה מיד מה שענה ולאחר מכן החל לדון באותה שאלה עם השואל, לבסוף כששאלוהו א'כ לאחר כל הצדדים מה אתה מייעץ לעשות למעשה? אמר להם: עשו כפי שאמרתי לכם במושכל ראשון, הואיל וזה מה שהקב'ה שם בפי מתחילה, וזה למעלה מחשבונות של בשר ודם.
