פרשת נשא
שאלה: האם מותר להנות מהעולם הזה ואולי אפילו חובה להנות ממנעמי העולם הזה, או שאסור ועל האדם להתנזר ולהימנע ממנעמי העולם הזה? לכאורה מצינו סתירה בדברי חז"ל. מצד אחד מצינו שחובה על האדם להנות מהעולם הזה, כדברי הירושלמי בנדרים (פרק ט'): "לא דייך מה שאסרה תורה, שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים". וכן הירושלמי בקידושין (פרק ד') עתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול, דכתיב (קהלת ב). "וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם". וידוע על חכם אחד שהיה מתנזר כל השנה מזיתים מחשש לשכחה, כדברי הגמרא בהוריות (דף יג:) חמשה דברים קשים לשכחה ואחד מהם הרגיל בזיתים. ובכל זאת, היה מקפיד פעם בשנה לאכול זית אחד, מחמת התביעה בשמים על שלא נהנה מהזיתים. כן אמרו (תענית כב:): אסור לאדם שיסגף עצמו, דדרשינן "ויהי האדם לנפש חיה – נשמה שנתתי בך החייה". וכן אמרו כל היושב בתענית נקרא חוטא (שם יא.).וכן הוא בנדרים (דף י.) והלל היה קורא על עצמו את הפסוק – "גומל נפשו איש חסד"(משלי יא) על אכילת הבוקר, והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל וחומר מדיוקנאות המלכים (ויקרא רבה לד). אולם מאידך מצינו מאמרי חז"ל המורים ומשבחים את הפרישות מענייני העולם הזה, והיינו מה שאמרו "קדש עצמך במותר לך" יבמות (דף כ). ובתורת כהנים "קדושים תהיו פרושים תהיו". וכן איתא כל היושב בתענית נקרא קדוש קל וחומר מנזיר (תענית יא). ואמרו ברבינו הקדוש, שבשעת מיתתו זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר, גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה שלי (כתובות קד.). וכן איתא סעודה שהנאתך ממנה משוך ידך הימנה (גיטין ע.).
עוד אמרו עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו (תנדב"א כו). וכן מובא בתוס' כתובות (דף ק"ד) על שאלה זו עומד הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (פרק י"ג) והוא קובע בזה כלל יסודי שכל מה שנצרך לאדם לקיומו ולניהול חיים כתיקונם, נכון וראוי להשתמש בו וליהנות ממנו, ואם מונע עצמו מן השיעור הנצרך לזה, על כך נאמר שנקרא חוטא. וכל מה שאינו לצורך הנ"ל יש לו לאדם למשוך את ידיו ולסלק את עצמו הימנו. ותלוי הדבר בכל אדם לפי שיעורו מה הוא המוכרח לו לבריאות גופו ושלוות נפשו וישוב דעתו. וכן כתב בשל"ה (חלק עשרה מאמרות מאמר שביעי אות יד). וזה מביא אותנו למעלת הנזיר הנזכר בפרשת השבוע, אשר "נזר אלהיו על ראשו" כפי שמסביר את הדברים האבן עזרא, שנעשה הנזיר מלך, המולך על יצרו ותאוותיו, לבל יגרר אחריהם, ויוכל לעמוד איתן ולומר "לא" לתאוותיו ורצונותיו.
רבינו יונה (ביסוד התשובה) מביא, וז"ל: וכן אמר הרב רבי אברהם בר דוד שהיה אחד מחסידי עולם, הגדר הגדול המעולה המופלא, מניעת המאכלות. וכן פרש דבריו: אל יעזוב לגמרי מלאכול בשר ולשתות יין, כי דייך מה שאסרה תורה. אך בעת מאכלו ועודנו תאב לאכול, יניח ממנו לכבוד הבורא מתאוותיו ואל יאכל כפי תאוותו. ודרך זו תמנענו מחטוא ותזכירנו אהבת הבורא יותר מתענית אחד בשבוע, כי זה בכל יום תמיד, מִדי אוכלו ומדי שתותו, יניח מתאוותו לכבוד הבורא. עכ"ד. מעתה נבוא ונבאר בעניינה של ילתא אשת רב נחמן, בתו של ריש גלותא, הגמרא במסכת ביצה (דף כה:) אומרת, שבשבתות מיוחדות, שבהן היו מתכנסים הציבור בבית הכנסת לשמוע את דרשת החכם, היו נושאים את ילתא על כסא-אלונקה מיוחד, משום שחששה מהדוחק והצפיפות שהיו שם. ואומרים התוס' שם, למרות שנשיאת אדם על כיסא מותרת רק לחכם גדול שהרבים צריכים לו, אבל היא אכן רבים היו צריכים לה, והייתה מלמדת את הרבים בהיותה בתו של ראש הגולה ורעייתו של רב נחמן.
מובא בגמרא (חולין קט:) שילתא פנתה לבעלה רב נחמן ואומרת לו, שמקובל בידיה שחז"ל אמרו שכל מה שאסרה התורה, נתנה היתר בדרך ישרה, כגון כבד בהמה המותר שהוא טעם של דם האסור, חלב חיה המותר כנגד חלב בהמה האסור, מוח דג השיבוטא המותר שיש לו טעם החזיר האסור, אשת איש גרושה בחיי בעלה, אשת אח – יבמה, כותית – יפת תאר, ולכן בקשה ממנו לדעת כיצד לאכול בשר וחלב האסור באופן המותר' ולבקשתה ביקש רב נחמן מהקצבים לתת לה כחל, שהוא כולו בשר וחלב באופן המותר. כלומר ילתא הבינה שמותר ומצוה להנות מהעולם הזה.
הרב רפאל טטרוא הי"ו ירושלים
