פרשת 'מטות'
'ומקנה רב היה לבני גד ובני ראובן עצום מאוד..'.. 'ויגשו אליו ויאמרו: גדרות צאן נבנה פה למקננו וערים לטפנו' (לב א,טז)
מדרש רבה (כב,ט) לב חכם לימינו – זה משה, ולב כסיל לשמאלו אלו בני גד ובני ראובן שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו ממונם יותר מהנפשות, שהם אומרים למשה גדרות צאן למקננו ולאחר מכן וערים לטפנו. אמר להם משה, אינה כלום אלא עשו את העיקר עיקר- תחילה בנו לכם ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם, הוי לב חכם לימינו זה משה ולב כסיל לשמאלו אלו בני גד ובני ראובן.
מרצה זקן בבית ספר למנהל בארה"ב הוזמן לשאת הרצאה בנושא 'תכנון זמן יעיל' קבוצה של חמשה עשר מנהלים בכירים בחברות הגדולות בארה"ב. למרצה ניתן שעה אחת לומר את דבריו, עמד המרצה בפני קבוצת האליטה הזו, שהייתה מוכנה לרשום כל מילה היוצאת מפיו העביר מבטו על פני הנוכחים ואמר: אנו עומדים לעשות ניסוי. מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו הוציא מיכל זכוכית גדול והניחו לפניו, לאחר מכן הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים כל אחת בגודל של כדור טניס והניחן בעדינות אחת אחת בתוך המיכל, כאשר התמלא המיכל ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת הרים המרצה אט אט את מבטו ושאל: האם המיכל מלא? כולם השיבו אכן. הוא המתין מספר שניות ושאל האמנם? ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המיכל, אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות , עד שירדו לתחתית המיכל ומילאו אותו, שוב נשא המרצה הזקן את מבטו ושאל את הקהל האם המיכל מלא? עתה החלו מאזיניו להבין את כוונתו. אחד מהם השיב: נראה שלא, נכון השיב המרצה, חזר והתכופף והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא חול בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל, החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ, פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: האם המכיל מלא? הפעם ללא היסוס השיבו התלמידים המתאוננים במקהלה: לא נכון! השיב המרצה הזקן וכפי שציפו תלמידו נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא את המיכל עד לשפתו, שוב נשא המרצה את מבטו לקהל ושאל: איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה?
בחושבו על נושא ההרצאה השיב אחד המאזינים: אנו למדים שככל שנראה לנו שהיומן שלנו גדוש ומלא התחייבויות הרי אם באמת מתאמצים תמיד ניתן להוסיף עוד משימות ומטלות.
לא, השיב המרצה הזקן, האמת הגדולה היא זו: אם לא מכניסים למיכל קודם את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך. דממה עמוקה השתררה באולם, כל אחד מן הנוכחים ניסה לתפוס את מלא המשמעות של דברי המרצה הזקן, התבונן בשומעיו ואמר: מה הן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? המשפחה? ידידכם? הגשמת חלומותיכם? לעשות מה שאתם באמת אוהבים? להילחם למען מטרה נעלה? להינפש? לקחת זמן לעצמכם?
מה שחייבים לזכור הוא שחשוב ביותר להכניס קודם את האבנים הגדולות קודם בחיינו, אם ניתן עדיפות לדברים קטנים (החצץ והחול) יתמלאו החיים בדברים קטנים, ולא יישאר די מהזמן היקר שלנו כדי להשיג את הדברים החשובים באמת.
והלקח: אם נדע לבכר בראש ובראשונה כל מה שקשור בחיי הרוח, כמו לימוד תורה וקיום מצוות, שבעזרתם מגשים האדם את ייעודו בעולם. אז כל הדברים הקטנים הטפלים (אף שהם הכרחיים) כמו צבירת ממון וכל מה שקשור לענייני החומר – התגמדו בעינינו.
עינינו הרואות כי פעמים רבות מתוך המרוץ המטורף אחר האמצעים, התכלית עצמה נשכחת ונזנחת ובמרוצת הזמן, האמצעיים נראים כאילו היו הם המטרות. היהודי מופקד בראשונה על החובה לזכור ולא להסיח דעת מעבודת ה'. אם בכל זאת חייב להקדיש זמן ומשאבים להשגת מזון, כסות וכיוצא באלו אין אלו אלא אמצעיים. אולם בשום פנים הם אינם יכולים להפוך למטרה העומדת בפני עצמה.
הבה נשאל, אם כך, את עצמנו: מהן האבנים הגדולות בחיינו וכאשר נזהה אותן, נכניס אותן בראשונה למיכל חיינו! ומתוך כך נזכה לאורך ימים ושנות חיים בבריאות אושר ונחת .
שבת שלום ומבורך.
הרב גבריאל מירלא הי"ו מרחובות