פרשת שמות
הקושי הגדול של שעבוד מצרים היה בכך שהמצרים מיררו את חייהם של בני-ישראל – "וימררו את חייהם". חז"ל מפרשים, שמירור החיים נעשה על-ידי העבדת בני-ישראל בעבודה שאין לה קצבה ואין בה תועלת, כמו-כן בהטלת עבודת נשים על גברים, ועבודת גברים על נשים. מכיוון שהתורה היא נצחית, וכל יהודי נדרש לצאת בכל יום מ'מצרים', קיים גם עניין זה של "וימררו את חייהם" בחייו של כל יהודי, ולפעמים מירור החיים מתבטא בעניינים דקים ועדינים.
לכל יהודי שליחות מיוחדת שלשמה ירדה נשמתו לעולם הזה. כשיהודי ממלא את שליחותו ותפקידו, או-אז הוא חי חיים אמיתיים. אולם כשהוא אינו ממלא את תפקידו, אף שהוא עושה דברים טובים וחיוביים, אלא שלא זו שליחותו המיוחדת – הוא ממרר את חייו. מי שעושה כך שואב מתוך נפשו את הכוחות שניתנו לה לצורך מילוי שליחותה, ומפנה אותם לעניינים אחרים, ועד לדברים שמפריעים לתפקידה. היצר יודע שאם ינסה לפתות את האדם שלא לעסוק בלימוד תורה ובקיום מצוות, לא ישמע לו. לכן הוא מנסה למרר את חייו על-ידי שהוא מפתה אותו לעסוק בדברים טובים, אבל דברים שאינם תפקידו-שלו אלא תפקידו של מישהו אחר.
בכללות עם-ישראל נחלק לשני סוגים: יושבי אוהל ובעלי-עסק. יושבי אוהל תפקידם לעסוק בתורה. אמנם גם הם נדרשים לעסוק בגמילות-חסדים, אבל עניינם העיקרי הוא לימוד התורה. לעומתם, בעלי-עסק עיקר עניינם קיום המצוות, ובעיקר נתינת צדקה. אמנם גם הם נדרשים ללמוד תורה, אבל עיקר עבודתם היא בקו הצדקה. וכאן עלולה להיווצר תופעת ה'נשמות התועות' – יהודים שאינם רוצים למלא את התפקיד המיוחד שהוטל עליהם, אלא הם מחפשים כל הזמן תפקידים של אחרים. בעל-עסק, שצריך לתת צדקה, מחליט פתאום להאריך בתפילה ולעסוק בלימוד התורה. או לחילופין יושב אוהל, שבמקום לשבת וללמוד תורה מחפש לו פעולות של צדקה וחסד.
לעיתים דווקא בעלי 'הנשמות התועות', המתעסקים בתפקידו של הזולת, עושים זאת במרץ ובחיות יתרה (אלא שזה כך רק בהתחלה), אבל בסופו של דבר יש כאן "וימררו את חייהם", כי האדם מנצל את חיי נשמתו לדברים שאינם מתפקידה. לכן היציאה ממצרים הייתה על-ידי קיום הציווי "משכו וקחו לכם צאן" – כאשר בני-ישראל לקחו את העבודה-זרה של מצרים (הכבש) ושחטו אותו בעבור הקב"ה, מתוך מסירות-נפש, בכך כיוונו את כל כוחותיה של הנפש האלוקית למקומם הנכון, ודבר זה הביא את החירות האמיתית. (לקוטי שיחות)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
