פרשת כי תצא
הפרשת פותחת בתיאורה של אשת יפת תואר. התורה מתארת את האופן בו אפשר להתחתן איתה. מן הפסוקים עולה שמדובר בסוג מיוחד של גירות, או אולי אף בהיתר נקודתי לשאת גויה: כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה’ א-להיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה. והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. (דברים כא, י-יג).
פרשיה זו קשה להבנה מבחינה מוסרית: כיצד ניתן לקחת לשבי את אותה אישה רק בשל היותה יפת תואר? כיצד משתלבת מצווה זו עם חוקי המוסר? אכן, חז”ל הגבילו מצווה זו – הן בפרטיה ההלכתיים, והן בהסתכלות הכללית על כל הפרשיה. רש”י על אתר מביא את דברי חז”ל, המבוססים על הגמרא בקידושין (כא, ב): ולקחת לך לאשה – לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב”ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו כי תהיין לאיש וגו’ וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו. דברי רש”י צריכים ביאור נראה מדבריו שהתורה נכנעת ליצר. וכי ניתן להעלות על הדעת השקפת עולם כזו?! האם בכל רגע ורגע שיצרו הרע של האדם מתגבר עליו ברשותו להיכנע?! לא זו בלבד, רש”י אף מתאר מציאות וודאית, שלולא היתר התורה – האדם היה מבצע מעשה זה בכל מקרה. היכן מצינו עמדה כזו?! בכדי להבין גישה זו, נציג שלוש גישות אפשריות של התמודדות עם דחפיו הפיזיים של האדם: הגישה הראשונה היא הגישה הנטורליסטית. לפי גישה זו, כל דחף פיזי טבעי הוא טוב. ממילא, אם יצר התאווה מתגבר על האדם, הרי שעליו להישמע לו.
גישה זו, מעלה על נס את הטבעיות, והמתירנות וסולדת מכל מאמץ לריסונה. ולצערנו הרב עדים אנו לתופעה הזאת של מתירנות ולהפקרות שמשתוללת בעולם הנאור. מאידך עומדת גישה הסולדת מכל דחף טבעי. גישה זו, הסולדת מן הגשמיות, ניתן למצוא אצל בעלי המוסר השונים. כל אחד לפי חומרותיו ונזירותו האישית מעניינים אלו. כמו כן, לפי גישה זו, ככל שהאדם יגביל את עצמו יותר, כן ייטב. בתווך, עומדת גישה המאזנת בין שני הקצוות. דרך המלך של גישה זו דומה לגישה בה דנו זה עתה – הגבלות ואיסורים.
על האדם לשלוט על יצריו ועל דחפיו. יתכן שלפי גישה זו, ההגבלות אינן מוטלות על האדם באותה קשיחות בה הן מוטלות בגישה הקיצונית, אך בבסיסה – מדובר בגישה דומה. אולם, גישה זו מכירה גם ביוצא דופן. גישה זו מכירה בקיומו של היצר, בכוחו ובהשפעתו על האדם. כך עלינו להבין את תיאורה של אשת יפת תואר בפרשתנו. מדובר במצב מאוד מסוים ומיוחד, ובו – ורק בו, התורה התירה ונתנה רשות וכמובן לא לפני שנתנה תנאים ופרוצדורה מכבידה, ונובעת מכורח שלא ניתן להתעלם ממנו. הרמב”ם מתנה את התהליך המתואר בתורה בכך שיצרו יתקפנו. המילים ‘וחשקת בה’ אינן רק תיאור מציאותי של הנעשה, אלא אף תנאי הלכתי. ההיתר קיים אך ורק אם וכאשר יצרו תוקפו, עד שאינו יכול לעמוד בו. אם על התורה להיכנע בפני היצר – הרי שעל הדבר להיעשות אך ורק בפני יצר כזה רע, המשתלט על האדם באופן מוחלט. לאחר שעמדנו על גישת ביניים זו, אשר נשארת נאמנת להגבלות התורה אך מודעת גם לכוחו של היצר, אז עלינו לדעת ולהתחזק שככל שהאדם שומר על כל הגבלותיה של התורה, ומודע לזה שהקב"ה מתהלך בקרב המחנה – אז, ורק אז – “והיה מחניך קדוש”. והיית אתה קדוש. הלוואי ונזכה.
הרב רפאל טטרוא הי"ו מירושלים
