פרשת כי תבוא
בעניין 'הכל לטובה' ישנם שני ביטויים שונים בדברי חז"ל והם:
א- כל דעביד רחמנא לטב עביד. ב- גם זו לטובה.
ההבדל בין שני הביטויים הוא: 'כל דעביד רחמנא לטב עביד' נאמר בלשון ארמית ו'גם זו לטובה' בלשון הקודש. לשון הקודש היא לשון קדושה וברורה, כל העניינים שבלשון הקודש הם ברורים ופירוש הדבר שנראה בבירור שהכל לטובה. 'כל דעביד רחמנא לטב עביד' שנאמר בלשון ארמית הרי אף שגם כאן 'לטב עביד' אין הדבר נראה כל כך ברור.
הסבר הדבר יובן על פי ההבדל בין הדוגמאות שהגמרא מביאה בקשר לשני הביטויים, הדוגמא שהגמרא מביאה בקשר ל'כל דעביד רחמנא לטב עביד' היא: שמסופר על רבי עקיבא שהוא יצא לדרך ולקח איתו נר חמור ותרנגול- בזמננו הנוסע לדרכו לוקח איתו דברים אחרים: פנקס צ'קים, מברשת שיניים וכו' אבל אז לקח איתו הנוסע נר כדי שיוכל ללמוד גם בחושך, חמור כדי שיוכל לרכוב ותרנגול שיעיר אותו לתיקון חצות, זימן הקב"ה שלא נתנו לרבי עקיבא להיכנס לעיר והוא נאלץ ללון בשדה ואז באה הרוח וכיבתה את הנר והוא נשאר שרוי בחשיכה, בא אריה וטרף את החמור, בא חתול ואכל את התרנגול. אמר רבי עקיבא: 'כל דעביד רחמנא לטב עביד', מאוחר יותר התברר שהכל היה לטובה שכן באותו לילה היתה התנפלות שודדים על העיר ואילו היה לן רבי עקיבא בעיר היה נשבה גם הוא ולו היה דולק הנר היו רואים אותו השודדים ולו היו החמור והתרנגול משמיעים קולותיהם היו שומעים השודדים את הקולות וכו' ומתוך כך שהפסיד רבי עקיבא את כל זה הוא ניצול.
הדוגמא בקשר ל'גם זו לטובה' מביאה הגמרא (תענית כא.) מן התנא נחום איש גם זו, השם איש גם זו ניתן לו לפי שהיה אומר על כל דבר גם זו לטובה, שמסופר שפעם הוטלה עליו שליחות למלך רומי ונמסרו לו אבנים טובות ומרגליות כמתנה למלך בלילה נגנבו ממנו האבנים הטובות ובמקומן הושם בתיבה עפר והוא אמר גם זו לטובה, ושהוא הגיע למלך רומי ומסר את התיבה כמתנה פתחו את התיבה וכשראו שהיא מלאה עפר רצו לעשות לו את אשר עושים למורד במלכות אך הקב"ה שלח מיד את אליהו הנביא בדמות אחד השרים שאמר למלך יתכן שזה העפר בו ניצח אברהם אבינו במלחמותיו, הרי מלחמות אינן חסרות בין הגויים והם ניסו את העפר ובעזרתו נוצחו שונאי המלך.
השוני בין שתי הדוגמאות הוא: לרבי עקיבא היה לאמיתו של דבר הפסד וצער הוא איבד את חמורו ואת תרנגולו והוא היה שרוי בחשיכה ולן בשדה כל זה היה לשם טובה אך הדברים עצמם היו של צער, לנחום איש גם זו לא היה מלכתחילה כל נזק ואדרבה אילו היה מביא את האבנים הטובות מי יודע אם היו מתקבלות ע"י המלך שכן בבית המלך אין מחסור באבנים טובות ואילו כשהביא עפר נתקבל הדבר. לר' עקיבא היה צער אלא שבאמצעות ניצל מצער גדול יותר ואילו לנחום איש גם זו היה הדבר עצמו טוב.
זה איפוא היתרון שבביטוי 'גם זו לטובה' על הביטוי 'כל דעביד רחמנא לטב עביד' שמשמעות גם זו לטובה היא זו דבר זה עצמו –לטובה, אין זה רק לשם טוב כי אם בעצמו טוב אלא שתחילה היה העלם העיניים היו עצומות והיה נדמה שזה נזק וצער ואילו כשסר ההעלם מתברר שמלכתחילה זה היה טוב.
נחום איש גם זו היה רבו של ר' עקיבא כלומר רבי עקיבא היה בדור מאוחר יותר משל נחום איש גם זו דור בו היה חושך הגלות גדול יותר (שהרי בכל דור גדל החושך) בדורו לא היתה איפוא האפשרות לראות את הגילוי שכל הדבר הוא בעצמו טוב.
אף שידוע בפשטות שכל דבר הוא עצמו טוב הרי עם זאת בעולם אין הדבר בא בגלוי, בעולם באה רק העבודה ש'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד' אבל נחום איש גם זו ובדורו דור קרוב אל (או בעצמו של) זמן הבית היתה האפשרות לגלות גם בעולם את העניין של גם זו לטובה, עתה אנו מתקרבים אל זמן הגאולה זמן של 'ואהביו כצאת השמש בגבורות' כשהקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ונראה בגלוי בכל דבר ש'גם זו לטובה' לזמן של שמש ה' בגילוי מנרתיקו וייאמר 'זה ה' קוינו לו'.
התמ' סימון יוסף ג'אנאשוילי הי"ו מלוד
