פרשת בהעלותך
פרשת בהעלותך נפתחת בציווי על דרך הדלקתם של נרות המנורה, אך היא עוברת מיד לתיאור עשיית המנורה: "וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה, מִקְשָׁה זָהָב, עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא". לשם מה לספר כאן, בחומש במדבר, על עשיית המנורה, דבר שכבר נאמר ופורט היטב בספר שמות? יש עוד מקרים שבהם מתואר במקום נוסף השימוש בכלי המשכן, כדוגמת השולחן, ושם נכתב כיצד מכינים את לחם הפנים, אך התורה אינה חוזרת ומפרטת כיצד יוצרים את השולחן! ואם בכל-זאת יש הצדקה לחזרה על תיאור עשיית המנורה, מדוע התורה מסתפקת בציון הפרט של 'מקשה' ואין היא מתארת גם את עשיית הגביעים, הכפתורים, הפרחים והנרות?
התשובה טמונה בשאלה אחרת, על הציווי המופיע בפתח הפרשה: "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". משמעות הדברים היא שכל הפתילות צריכות לפנות לעבר מרכז המנורה, אל הנר האמצעי. הסיבה הפנימית לשבעת נרות המנורה היא רוחנית. המנורה מסמלת את כנסת ישראל, שבה שבעה סוגים. כל נר מייצג סוג אחר, בעל אופי רוחני שונה. אם כן, מדוע הנרות צריכים להיות מופנים למקום אחד? אילו באמת נדרשה אחידוּת, היו מדליקים במנורה נר אחד ולא שבעה. אם יש צורך בגיוון נרות דווקא, מה מקום לדרישה שכל הנרות יפנו לכיוון אחד?
התשובה ניתנת בציון הפרט שכל המנורה עשויה "מִקְשָׁה זָהָב". שבעת הנרות אינם נבדלים זה מזה במהותם, אלא נוצרו מגוש זהב אחד. יתרה מזו, התורה מדגישה: "עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא": גם החלק התחתון ביותר שבמנורה, וגם הפרחים שנעשו לנוי, כולם גוף אחד. אמנם נדרש שהמנורה תהיה עשויה מזהב טהור, במשקל מדויק, עם פיתוחים ואופי יצירה ייחודי, אך כל זמן שהנרות אינם דולקים ומאירים, אין היא משלימה את ייעודה. באותה מידה, נשמותיהם של בני ישראל נדרשים להאיר באור התורה והמצוות, ככתוב: "נר ה' נשמת אדם". אם לא יאירו, אף-על-פי שמהותם הפנימית קדושה וטהורה, אין הם משלימים את ייעודם בעולם.
אכן, יש הבדלים בתוך עם ישראל, ויש דרכי עבודה שונות, אך במהות השורשית – כולם מקשה אחת. כל נשמות ישראל יוצאות ממקור אחד – מהקב"ה עצמו, שהוא "אב אחד לכולנה". ההבדלים הקיימים ביניהן חיצוניים בלבד, ואילו בפנימיותן כל הנשמות הן מציאות אחת, זהב טהור שאין בו סיגים. גם יהודים המצויים בתחתית רוחנית, ב'ירכה' של המנורה, הם זהב טהור, בדיוק כמו "כפתוריה ופרחיה". הקב"ה עצמו מעיד על בני ישראל ואומר שהם "מעשי ידיי להתפאר", ומעשי ידיו של הקב"ה מושלמים הם. המסר הזה של מנורת המקדש מתקיים גם בימינו, גם כשאין אנו זוכים להדליקהּ בפועל. (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
