פרשת ראה
מצוות מעשר שני המוזכרת בפרשתנו נושאת בתוכה שני קצוות: פירות המעשר ניתנים לאכילת הבעלים, אך עליו לאוכלם בתחום ירושלים בלבד – "לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ". פירות המעשר משמשים לכאורה לאכילת האדם, כמו כל מזון ומשקה, ועם זה זו אכילה רוחנית וקדושה, אכילת מצווה, בעיר הקודש דווקא. נוסף על כך, התורה התחשבה במגבלות הכרוכות בהעלאת פירות המעשר לירושלים – "כִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ, כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ" – ואִפשרה להמיר אותם בכסף, שבו יקנו בירושלים מזון ומשקה: "וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ… וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ".
במצוות מעשר שני יש שילוב בין חוקי הטבע לרוחניות שמעל לטבע: אוכלים, אבל בירושלים. אלא שיש כאן עוד עניין: הרמב"ם בהלכות מעשר שני ונטע רבעי כותב: "פירות הנלקחות בכסף מעשר שני אינן נפדין בריחוק מקום… אלא יעלו הן עצמן ויאכלו בירושלים". כלומר, תהליך ההמרה נעצר בפירות שהומרו בכסף. בעוד את פירות המעשר המקוריים אפשר לפדות ולהמירם בכסף, כדי לקנות בהם פירות אחרים, הרי פירות הפדיון עצמם אינם בני פדיון. מִגבלה זו נובעת מכך, שאמנם התורה מתחשבת בקשיים הארציים ורואה חשיבות בעשיית מצוות בדרך הטבע, אך עד גבול מסוים. לאחר שפירות קדושים ירדו אל תוך מגבלות הטבע והומרו למטבעות שבהם נקנו פירות אחרים – אין להוסיף ולהוריד את הקדושה לגדרי טבע נמוכים יותר.
הלכה זו משרטטת למעשה את הגבול הדק שבמיזוג העולמות הסותרים – העולם הרוחני והעולם הגשמי. ככלל, עבודת האדם הרוחנית צריכה להיעשות בדרך הטבע. כך הרמב"ם כותב: "היות הגוף בריא ושלם – מדרכי עבודת ה' הוא", שכן "אי-אפשר שיבין ויִשְׂתַּכֵּל בחכמות והוא רעב וחולה". לכן הקב"ה מעניק לאדם את כל הכלים הגשמיים הדרושים לו, כנהוג לאחל: "בני, חיי ומזוני רוויחי" – בנים, חיים ומזון בשפע. לשם מה נדרש השפע, והלוא מזון גשמי הוא דבר טפל לחיי הקדושה? אלא מכאן שגם תחום 'טפל' צריך להיות בשלמות, שכן בחיי יהודי כל תחומי חייו נוגעים בקדושה ומשרתים אותה.
באה ההבהרה ממצוות מעשר שני: אף שיש צורך בכלי גשמי, אין להגזים בכך יותר ממה שהתורה מאפשרת. אם יגזים האדם, הגשמיות כבר לא תהיה קדושה, אלא גשמיות סתמית. ומה כאשר האדם נתקל במחסומים שמונעים ממנו את עבודתו הרוחנית, בבחינת "כי ירבה ממך הדרך"? במצב כזה התורה מעניקה כוחות דרושים להתגברות על כל הקשיים, ובלי ספק אפשר 'להעלות את הפירות' ל'ירושלים' וליהנות מהם בגשמיות ממש; ולכן אין צורך לכופף את הקדושה עוד למגבלות הטבע. (תורת מנחם)
