פרשת מקץ
"ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם"
שנתיים רמז לחנוכה שמאל נר תדליק ימין מזוזה.
'אשרי הגבר אשר שם בה' מבטחו' (תהילים מ) זה יוסף, ולא פנה אל רהבים על ידי שאמר לשר המקשים זכרתני והזכרתני ניתווסף לו שתי שנים (בראשית רבה פט-ג).
הגאון ר' מאיר שפירא מלובלין זצ"ל מספר בשם רבו ר' דוד משה מצורטקוב זצ"ל. לבעל שם טוב היה נכד בשם ר' אהרן מטיטייב, קודם שנתפרסם לצדיק, גר בעיר קונסטנטין וחי אז בעוני ובדוחק גדול, לא היה לו אפילו כדי הדלקת נרות שבת בביתו. כשהגיעו מים עד נפש, נכנס לבית הכנסת, דפק על השולחן וקרא: איך לא מתביישים?! אני שרוי במצוקה, ואני נכדו של הבעל שם טוב ולמה לא דואגים לי לפחות לנרות שבת? נהייתה מאומה רבה בבית הכנסת, הכל הרגישו שלא בכדי והחליטו להתאסף אחר סעודת ליל שבת בבית הכנסת ולטכס עצה באיזו דרך לעזור לצדיק. בינתיים נמלך ר' אהרון בדעתו: ממתי אני פונה לעזרה מבני אדם ועוד בשם הסבא שלי הקדוש? עמד והתפלל שכולם ישכחו את מה שהתחולל ושאף אחד לא יבוא, ואכן ה' שמע את תפילתו ואף אחד לא בא לאספה בבית הכנסת.
על פי סיפור זה הסביר הרבי מצורטקוב את המדרש: 'אשרי הגבר אשר שם בה' מבטחו' זה יוסף 'ולא פנה אל רהבים', שלאחר שפנה יוסף לשר המשקים, הוא התפלל לה' ששר המשקים ישכח את בקשתו, 'ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו'. למה הוא שכח אותו? כי לא פנה אל רהבים, ברגע שיוסף תפס מה שעשה, הוא פנה אל ה' שהגוי ישכח אותו וכך היה.
ויש להקשות ולתמוה עד למאוד, מה פגם מצאו חכמינו בפנייתו של יוסף אל שר המשקים שיזכרהו כאשר ייטב לו, וכי אסורה ההשתדלות לאדם להיחלץ מצרתו? הלא כמה פעמים מצאנו בחז"ל שהאדם חייב לעשות את הכל ולא לסמוך על ניסים? ועוד שהרי זה שהגיעו אליו השרים, הרי משמים רומזים לו כי הנה נפתח לו פתח ומדוע נאסר עליו לנהוג כפי שנהג? יתירה מזו תמהים המפרשים 'אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו כי מיד לאחר מכן שגה יוסף בפנייתו את רהבים (שר המשקים המצרי) איך אם כן דרשו על יוסף את הפסוק המשבח את הבוטח בה' ולא באדם?
אכן גדולי ישראל לדורותיהם שדנו בסוגיה זו נתנו כמה תשובות ואנו נתמקד ונצעד בכיוון שההשתדלות שאינה חובה אסורה ונבאר…
'החזון איש' בספרו אמונה וביטחון (פרק ב' אות ו' ) מבאר שיוסף הייתה לו כאן טעות בשיקול הדעת, כי יוסף בשלמות בטחונו בוודאי לא היה פונה אל רהבים – המצרים שיעזרו לו, אז מה כן שיכנע אותו? אלא שיוסף ראה בהשתלשלות המאורעות הללו אות משמים – שהקב"ה הכניס את השרים לבית הסוהר איתו ונותן בליבם חלומות ובליבו את הפתרון הנכון – כל זאת לדעתו בוודאי נועד להיות סולם שיוכל לטפס עליו מבור האסורים וכך אמר יוסף לשר המשקים: 'כי אם זכרתי אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עימדי חסד וזכרתני לפני פרעה והוצאתני מן המקום הזה' ותרגם האונקלוס 'רק שתזכרני אתך כאשר יטיב לך' כלומר, אמר לו שתראה איך שהכל נכון תזכור כל מה שאמרתי לך, והרי שנינו נקלענו שלא באשמה ואלמלא לא תזכיר אותי לפני פרעה תדע שאתה מועל בתפקיד ובשליחות שהטיל עליך בורא עולם.
אומר 'החזון איש' ששגיאתו של יוסף הייתה שטרח להשמיע דיבורים רמים אלו באוזניו הערלות של שר המשקים ואילו היו הדברים אמורים 'בבן ברית' באדם החש ערכה של הכרת טובה ויודע חובתו אכן הייתה זו מידת השתדלות רצויה ומתבקשת אבל בפנייתו אל גוי ערל הצביעה על איבוד עשתונות מסויים. ולכן נדרש מיוסף הצדיק שאסור לו במצוקתו לאבד את שיווי המשקל בשיקול הדעת ולעשות פעולות מיותרות. אמנם שלשאר כל אדם היא מידה ראויה לא כן יוסף הצדיק, שהארת בטחונו משמשת דוגמא לדורות נחשב לו לדבר פחות שאינו ראוי לו.
בתנ"ך נאמרו ביטויים חריפים במיוחד בפי הנביאים על הבוטחים בגורמים כלשהם ולא על הקב"ה. עליהם אמר ירמיה הנביא 'ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור ליבו' לאידך גיסא על הבוטח בה' הוא אומר: ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו' והנביא ממשיך 'מקווה ישראל ה', כל עזביך יבושו' שהקב"ה הוא תקוותם היחידה של ישראל, ומבלעדיו אין על מי לסמוך.
לקח מאלף בנידון זה נשמע מפי אחת הרבניות, הרבנית סורוצקין ע"ה אותה אשה גדולה חלתה במחלה קשה, וכשמצבה החמיר ביותר החליטו הרופאים שיש לנתחה בצורה דחופה, הרבנית הסכימה לניתוח אולם התנתה זאת בתנאי שפרופסור מסוים שנודע כמנתח בכיר יבצע את הניתוח. לא קל היה למלא את מבוקשה ובמאמצים רבים הוא אכן הסכים לנתח, כשהגיעה שעת הניתוח לפני שהורדמה, ביקשה הרבנית לומר למנתח מילים ספורות, אז אמרה לרופא: ראשית, ברצוני להודות לך מקרב לב על נכונותך לטרוח ולהגיע ממרחק כדי לנתחני, הרופא בשמעו זאת, ניצב נדהם מול אותה אשה שכל מעייניה היו להודות לרופא. ואז הוסיפה שנית: בקשתי אליך, שאם ח"ו הניתוח לא יצליח ולא אעמוד משלחן הניתוחים, אל נא תאשים את עצמך, ובל יעיק העניין על מצפונך אם אמות ח"ו הרי זה רצון ה' וחלילה לא אתה האשם בעניין. למשמע דברים אלו, נפעם הפרופסור עוד יותר והערכתו לרבנית גברה עוד יותר ושוב הוסיפה הרבנית שלישית ברצוני להבהיר שאם הניתוח יצליח גם זה לא מכוחך, משום שהכל, הכל בידי שמיים..
הוא אשר דיברנו מחובת ההשתדלות לעשות את המירב ולהשיג את המומחה הגדול ביותר אול גם אז יש לזכור שלא הרופא הוא הממית ולא הוא המחייה, אלא הקב"ה הוא הפועל הכל ודווקא אליו יש לקוות ובו לבטוח.
ואנו זכינו לראות זאת עין בעין אצל זקננו ר' יעקב מירלאשוילי שהשבת זו יום היארצייט שלו, שעמד בתוקף אמונתו על אף הייסורים הקשים שחווה מידי יום ומידי שעה תמיד הודה לה' ית' על רוב טובו וחסדו, שיהיו דברינו אלו לעילוי נשמתו הטהורה. ומי ייתן שביטחוננו והשתדלותנו יהיו מכוונים לרצונו של ה' ית' ונרות חנוכה אלו שמאירים בכל בית ובכל מקום יאירו בנשמות ישראל עד לאור הגדול שיאיר ויפציע אורו של משיח צדקינו במהרה בימינו אמן.
שבת שלום
הרב גבריאל מירלא הי"ו מרחובות
