פרשת נצבים וילך
פרשתנו מתארת אחת מבשורות הגלות הקשות: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (וילך לא,יח). כפל המילים "הסתר אסתיר" משמעותו מכה כפולה: לא דיי שהנוכחות האלוקית בעולם איננה גלויה, אלא שהחושך הרוחני עצמו נדמה לאור; המצב המשובש מתחזה לתקין. מובא על כך משל מאדם השוהה במרתף אפל זמן ממושך, ולבסוף מסתגל לחושך ומשלה את עצמו שזה אור. זה הפירוש "הסתר אסתיר" – ההסתרה עצמה נסתרת מאיתנו.
אך למרות הירידה הגדולה שבכך, יש כאן נצנוץ של אור. נאמר (שיר השירים ח,יג): "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ, הַשְׁמִיעִנִי". רש"י מפרש שאלה דברי הקב"ה לכנסת ישראל הנפוצה בגולה ורועה בגנים זרים, ועם זה היא יושבת בבתי כנסת ובבתי מדרש, ומלאכי השרת באים לשמוע את קול לימוד התורה והתפילה. על-פי המדרש (שיר השירים על הפסוק) הקב"ה בעצמו בא להאזין לקולה. מדוע הקב"ה בא לשמוע את קולה של כנסת ישראל בגלות דווקא? כי כל עוד בית המקדש קיים ואור ה' גלוי בעולם, אין האדם נדרש כל-כך להתמודד עם קשיים והתנגדויות. הוא מתעלה למדריגה גבוהה בלי מאמץ רב. ואולם בזמן הגלות היהודי נדרש להילחם בלי הרף בכוחות העומדים נגדו, ולכן פעולתו היא בעלת ערך גדול הרבה יותר.
דברים אלה מעניקים נקודת מבט אחרת על הגלות. הלוא הקב"ה הוא עצם הטוב, ולא ייתכן ששלח את בני ישראל לגלות כדי להרע להם חס ושלום. אכן, במבט ראשון קשה למצוא את הצד החיובי שבגלות, אך בפנימיות הדברים זאת האמת. עניין הגלות מתחיל אצל כל אדם עם לידתו. הנשמה האלוקית שבקרבו יורדת מפסגת הרוחניות אל העולם השפל, ולכאורה היא שרויה בגלות קשה. אך חז"ל אמרו: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". העיסוק בתורה ובמצוות בעולם הזה דווקא הוא המביא את הנשמה למקום נעלה מזה שבו עמדה בהיותה למעלה. וכך גם הגלות מביאה את האדם לפסגה שאליה אי-אפשר להגיע בדרך אחרת – להביא את הקב"ה ופמלייתו לידי כך שהם באים לשמוע את קולם של בני ישראל העוסקים בתורה ובתפילה.
כפי שהגלות נראית בעיניו של האדם, היא גורמת כאב וצער. נוסף על קשייה הגשמיים, היא גם מסתירה את האמת האלוקית. במקום שהגשמיות תשמש כלי לעבודת הבורא, היא קורצת לאדם ומושכת אותו לראות בה את שאיפות חייו. אך בעומק הדברים טמונה בגלות תכלית חיובית עליונה. היא מגלה את יכולתו של יהודי לגבור על יצרו ועל המניעות הקשות, ויכולת זו מבטאת את הכוח העצום שהקב"ה העניק לאדם – לחולל שינוי בבריאה עצמה. הדבר דומה לכוח שניתן לצדיק לבטל את גזירת הבורא, בבחינת הקב"ה גוזר וצדיק מבטל. גילוי הכוח הזה מסב לקב"ה נחת מרובה, עד שהוא בא עם פמליית המלאכים שלו להאזין לקול לימודם ותפילתם של בני ישראל בגלות. (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
