פרשת ראה
"כי יהיה בך אביון.. פתוח תפתח את ידך לו נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו". (טו-ז-י)
וכתב הגר"א כנגד מה שאדם נותן צדקה לעניים, הקב"ה נותן לו פרנסתו בהרחבה.
מתן הצדקה מתואר בפי הנביא כזריעה, 'זרעו לכם צדקה' (הושע י-יב) בביטוי זה מקופלת המשמעות שכשם שהזריעה מצמיחה פי כמה וכמה מאשר הושקע בה, כך היא גם סגולת הצדקה שהיא עשויה להניב פירות בכמות גדולה הרבה יותר, אוכל פירות בעוה"ז בצד הקרן הקיימת לו לעוה"ב.
הרמב"ם (בהל' מתנות עניים פ'י ה'א) כותב 'אין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה' ואז בצדקה תכונני, קיום האומה, כסא ישראל ודת האמת.
והנה למרות שיודעים אנו גודל חיוב הצדקה ומעלתה, נדמה לנו תמיד שעושים אנו טובה בנתינת הצדקה, ורק מעטים נותנים בלב שלם. ואינם יודעים שיותר מאשר העשיר עושה עם העני, העני עושה לעשיר טובה שמסכים לקבל ממנו, כיון שהעשיר נותן בהלוואה, ובלשון האור החיים הק' כי יפרע לך ה' בתוספת מרובה. לו היינו מאמנים בדברים אלה מן הסתם היינו מחפשים אחר עניים למען יגמלו לנו טובה בנטילת צדקה מאיתנו, כדי שיפרע לנו בתוספת מרובה ויפתח לנו הקב"ה מאוצרות השפע. כי בגלל הדבר הזה יברך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך.
הגאון ר' זלמן פורוצקין זצ"ל סיפר שכאשר חותנו ר' אליעזר גורדון זצ"ל יסד את ישיבת טלז נסע לקייב ועלה לביתו של גביר נכבד, התקבל בכבוד, ונשאל לרצונו. רצוני שכבודו יתרום חמש מאות רובלים אמר. סכום בלתי נתפס. כשנשרפה ראדין ערך החפץ חיים זצ"ל מגבית ונתרמו כמאתיים רובלים לשיקום חצי מהעיירה. 'כבודו מתלוצץ' אמר הגביר, 'להתלוצץ יכולתי בבית', ענה הגאון, 'אני רציני לחלוטין', 'אדרבה' אמר הגביר – בן דעת היה. כבודו הוא הגאון בלימוד התורה והגאונות מתבטאת ביכולת להבין את שני צדדי המחלוקת ולהסבירם לאשורם, כשהכל ברור ורואים הכל יש לפסוק. יש כאן שני צדדים, כבודו רציני בתביעתו ממני סכום זה. ואני רציני בדעתי שזו בקשה מופקעת ולא הגיונית. יסביר נא כבודו את שני הצדדים כהווייתם.
הגאון נענה לאתגר, ופתח בהרבצת יסוד להסברו ואמר: הקב"ה הורה על מעשר בהמה. כיצד מפרישים אותו? ידוע: כונסים את הצאן לדיר ובו פתח צר ומכניסים בעדו את הצאן, הבעלים עומדים ומונים, אחד, שנייים, שלושה, ארבעה… ומתווים על העשירי רישום בסיקרא. ויש לי שאלה: לעשירים מופלגים היה צאן רב (בגמרא שבת נד:) מסופר שר' אלעזר בן עזריא היה מעשר שנים עשר אלף עגלים בשנה. כלומר מעביר מאה ועשרים אלף – כמה זמן זה אורך וכמה טורח מצריך והלא ידעו כמה יש לעשר, יבחרו שנים עשר אלף וזהו? שאלה מעניינת, הגביר ידע כמה יקרה כל דקה עשיר, מדוע באמת הצריכוהו להעביר את כל רבבות העגלים והכבשים, לעמוד שם שעות.
אענה לך השיב הגאון, האמת היא שאם היו באים אל העשיר ואומרים לו: תן שניים עשר אלף עגלים לכוהנים, היה ליבו דווי, מה כל כך הרבה! מה עשו? הורו לו לעמוד ליד הפתח הצר ולספור אחד אחד, זה שלי וגם זה, וגם זה, וגם זה, העשירי לכהן, וזהו שוב שלי וזה שלי וזה שלי וזה שלי העשירי לכהן כך יבין שכל כך הרבה נתן לי הקב"ה וקצת כל כך הוא מבקש, מבין כבודו, זה שורש המחלוקת ביננו.
באתי ובקשתי חמש מאות רובלים להחזקת תורה, וכבודו נרתע, ניחא, אז יעזור לי כבודו. ונסקור, בית חרושת פלוני – שלו, הדירות במתחם פלוני – שלו, מניות מפעל פלוני – שלו, די די, די קטעו העשיר, שוכנעתי מספיק אל תמנה את נכסיי, תפסיק לספור..
פנינה יקרה משמו של הרה"ק ר' משה לייב מססוב זצ"ל. בברכות השחר ניתקנו בלשון רבים או בלשון נסתר כמו: אוזר ישראל בגבורה, עוטר ישראל בתפארה, הנותן ליעף כוח וכו'.
יוצאת מן הכלל בעניין זה הברכה 'שעשה לי כל צרכי', כאן מדגיש המברך את עצמו, ולמה? כי אילו היה האדם מברך בלשון רבים דהיינו שעשה לנו כל צרכינו היה זה גורם לאנשים להפסיק לדאוג לצרכי הזולת, שהרי כבר נאמר שהקב"ה סיפק לו כל צרכיו, לפיכך תיקנו אנשי כנסת הגדולה ברכה זו בלשון יחיד, להורות שרק ביחס לעצמו אדם חייב לחוש שהקב"ה מילא את כל מחסורו, אולם ביחס לזולת עליו מוטלת החובה לטפל בעניין, ולעזור כפי כוח ויכולתו – "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך".
יזכנו ה' ית' לזכות ולהיות מהנותנים בלב שמח.
לע"נ מו"ר אבי ר' אברהם בן יעקב ושרה נזי
הרב גבריאל מילא הי"ו מרחובות
