פרשת בשלח
ההבדל בין כבוד לחשיבות:
על הפסוק הפותח את פרשתנו "ויהי בשלח פרעה את העם", ישנו מדרש שפותח בפנינו צוהר רחב לעולמה הפנימי של הנפש.
חז"ל לימדונו כי כל מקום שכתובה בו המילה ויהי, זה לשון צער. מיהו אם כן המצטער כאן – אומר המדרש (שמות רבה כז') זה היה פרעה. פרעה קלט לפתע, שכל זמן שהייתם של ישראל במצרים היה משה רבנו שליחו של בורא עולם מגיע אליו לעיתים קרובות. לפתע נהיה חלל עצום. הוא כבר לא מעניין כמקודם. בפרט שמצרים לאחר השנה של עשרת המכות, לא צליחה להתאושש בשום צורה. משרד התברואה קרס, המשרד לביטחון פנים היה נראה "כביטחון על הפנים", האוצר ניסה אמנם להעלות את המס על החד פעמי, אבל זה לא הואיל לו במאומה לכיסוי הגירעון העצום. שלא נדבר על פרוייקטור הבריאות שכל המאבטחים שהצמידו לו היו חולים במצב אנוש, בקיצור קטסטרופה במיטבה.
ואז פרעה החל לצרוח. הכבוד שהיה מנת חלקי לפני יציאת ישראל ממצרים נגמר, כשהיה צורך בי היה הקב"ה שולח לי מסרים ביד משה כל שעה, וכעת הכל נגמר. לכן נאמר "ויהי בשלח פרעה".
למדנו כאן מהו ערך המוסף שאדם מייחס לכבוד העצמי שלו. אפילו פרעה נשיא המעצמה הגדולה בעולם אז, עמד שבור בפני שוקת הכבוד השבורה שלו.
מצאנו לכך מקור נוסף בגמרא בתענית (כג'.) שם מסופר על חוני המעגל גדול הדור, שירד בדרך מן החמור למנוחה קצרה והתעורר לאחר 70 שנה. כשהתעורר חזר לביתו ולא הכירו אותו, בכל אופן הזמן עשה את שלו. שאל את בני משפחתו האם בנו של חוני חי וקיים, ענו לו הבן נפטר אך הנכד חי. שוב אמר להם אני חוני ולא הכירוהו. עלה לבית המדרש ושמע התבטאות על חידוש שנאמר שם "זהו חידוש כמו החידושים של חוני המעגל". כל קושיא שהייתה לחכמים הוא תירץ אותה ואמר להם אני חוני, ולא קיבלו ממנו. זה גרם לו לשברון לב עצום, ואז הוא אמר את המשפט הידוע הבא: "או חברותא (חברה) או מיתותא (מוות), ביקש רחמים ונפטר.
אין ספק כי כאדם גדול במובן הרוחני לא חיפש חוני כבוד והתנשאות, ודאי שמידת הענווה הייתה מנת חלקו, ואין ספק כי הוא ידע ששעה אחת בעולם הזה שווה מכל חיי העולם הבא, שם רק מקבלים את מה שהכינו כאן, ללא יכולת למלא שוב את המאגרים. אם כן מה אכפת לו במה שלא מתייחסים אליו?
כאן רואים אנו יסוד גדול – יש הבדל בין כבוד שמוציא את האדם מן העולם, לבין הערכה שאין מי שלא זקוק לה. לכן גם גדול וצדיק כחוני המעגל, בראותו כי לא מתייחסים אליו כלל, זה גבל בפיקוח נפש. אז לפגוע בעצמו הדבר אסור בתכלית האיסור על פי ההלכה, לכן הוא ביקש רחמים משמים באומרו כי טוב מותו מחייו, ואכן ריחמו עליו והוא נפטר לבית עולמו.
מסופר על הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל מחבר הספר "בית הלוי", כי בהיותו רב העיר כשהיה נכנס לבית הכנסת הגדול בעירו, היה כל הציבור נעמד על רגליו עד שהיה מגיע למקומו ורק אז היו יושבים. אמר הרב על עצמו "אינני מרגיש כתוצאה מכך שום גאווה או כבוד, ואף על פי כן אם לא היו קמים לכבודי זה היה כואב לי".
מה ההסבר בדברים הרי לכאורה זו סתירה – התשובה לכך היא כי ישנו הבדל עצום בין שבח או כבוד עליו היה יכול הרב במדרגתו לוותר, לבין אי קימה לכבודו שזה כבר גובל בזלזול, וכאמור זהו כבר נושא אחר לחלוטין.
מכל הנ"ל למדנו עד כמה החשיבות האישית חשובה בעיני כל אדם, והמוטל עלינו הוא לדאוג לתת לכל הסביבה החל מהמשפחה את הכבוד הראוי להם ועל ידי כך כולנו נתרומם מכל הבחינות.
הרב מיכאל מירון הי"ו מאחיסמך לוד
לע"נ שמעון סימון בן בת ציון ומלכה בת רבקה ז"ל
