שיחה של הרבי מלובביץ לפרשת 'תולדות'

שיחה של הרבי מלובביץ לפרשת 'תולדות'

פרשת תולדות

בפרשתנו מסופר (תולדות כו,יב): "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים, וַיְבָרְכֵהוּ ה'". היבול הכפיל את עצמו פי מאה, וזאת למרות אקלים קשה ושנת בצורת. בתורת החסידות מוסבר שבכל יהודי יש 'בחינת האבות', וסגולותיהם של אבותינו עוברות בתורשה לבניהם בכל דור ודור. נמצא שהברכה העל-טבעית שראה יצחק בתבואתו צריכה להימצא אצל כל יהודי. ואכן, אנו מוצאים הבטחה של ברכה זו בשנת השמיטה (בהר כה,כא): "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים".
החידוש באשר לשנת השמיטה הוא שכל יהודי, בלי הבדל באיזו מדריגה רוחנית הוא עומד, משוכנע בברכתו של הקב"ה, ולכן הוא מקיים את מצוות השמיטה בלי לחשוש מהשאלה "מה נאכל". זו מידת ביטחון מוערכת, ובכל-זאת יש כאן מעורבות טבעית: על היהודי לטרוח ולזרוע את שדהו, ואז יבולו יספיק לשלוש שנים. אך יש מידת ביטחון גבוהה מזו, שמובילה לשפע ניסי לחלוטין: "לווּ עליי ואני פורע" (ביצה טו,ב). כותב רבנו הזקן בשולחן ערוך (רמב,ג): "וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים, הרי זה משובח, והוא שידו משגת. ואף אם אין לו עכשיו מעות מזומנים אלא חפצים – ימשכנם וילווה עליהם, והקב"ה ימציא לו לפרוע. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל: 'אמר הקב"ה, לוו עליי ואני פורע'".
מדובר באדם חסר אמצעים, שעליו ללוות כסף למימון צורכי השבת שלו. ובכל-זאת ההלכה מעודדת אותו ללוות, בלי שיש לו מקור להחזרת החוב. אין בבעלותו עסק שהוא יכול לתלות בו תקווה כי יניב לו רווחים. ובכל-זאת אומר לו הקב"ה: "אני פורע!". אלא שכאן מוסיף רבנו הזקן תנאי מהותי: "אבל אם אין לו חפצים למשכנם ולפרוע בהם, לא ילווה ושהקב"ה יפרע, כי מאחר שאין לו משלו – אין עליו חיוב כלל להרבות בהוצאת שבת יותר מהשגת ידו".
בהסתייגות זו יש מסר מופלא בעניין מידת הביטחון. על האדם לבטוח בקב"ה ולסמוך עליו לגמרי, אולם רק בכל הקשור לעצמו. באשר לזולת – נדרשת מהיהודי מידה הפוכה – לא לעשות שום פעולה שתגרום לחברו להפסיד ממון. אם אין לך מה למשכן – אל תִּלווה, שמא לא יהיה לך להחזיר! הוא הדין באשר לצדקה גשמית ורוחנית. אין לסמוך על מידת הביטחון על חשבון יהודי שני. צריך לתת צדקה, אך מי שהוא בעל חוב אסור לו להרבות בצדקות, עד שיפרע את חובותיו. יהודי נדרש לקרב את הזולת, ולא לסמוך על הקב"ה שימלא את הבטחתו "לא יידח ממנו נידח", והוא שישיב את בניו בתשובה. כי כאשר מדובר בזולת – אין מקום למידת הביטחון, אלא עליך מוטל לספק לו "די מחסורו אשר יחסר לו" (ראה טו,ח)! (שבת בראשית תשל"ג)

באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il

Write a Comment

Your e-mail address will not be published.
Required fields are marked*