פרשת תרומה
בפרשתנו מתואר גילוי השכינה על ארון הברית: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת". גם בפרשת נשא מופיע תיאור דומה: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו, מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים". אבל יש שוני בולט בין הפסוקים, בסדר אזכור הארון והכרובים. בפרשתנו הכרובים קודמים לארון, ואילו בפרשת נשא הארון קודם לכרובים.
ספר 'לקוטי לוי יצחק' על הזוהר תולה את ההבדל בכך שבפרשתנו הקב"ה הוא הדובר – "ונועדתי לך שם, ודיברתי אתך…", ואילו בפרשת נשא נשוא הפסוק הוא משה – "ובבוא משה אל אוהל מועד". לפי ביאורו, הקב"ה מקדים את הכרובים, המייצגים את בני ישראל, לארון שמייצג את הקב"ה; ואילו משה רבנו מקדים את הקב"ה – שמיוצג בארון – לבני ישראל, המיוצגים בכרובים. למעשה, יש כאן שתי דרכים בעבודת האדם את בוראו. סדר הדברים בפסוק צריך ללמדנו כיצד לנהוג, ברוח הפסוק "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו", שעליו אמרו חז"ל: "מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום". מי שהוא בבחינת 'אב' נדרש להקדים את ה'בנים', ואילו ה'בנים' צריכים להקדים את ה'אב'.
'בנים' אלו התלמידים ו'אב' הוא הרב שמלמדם תורה. במובן רחב יותר, יחסי הגומלין בין יהודים מתחלקים למשפיעים ומושפעים, וביניהם מתקיים מעגל של תרומה הדדית: ה'משפיע' מעניק ל'מושפע', וה'מושפע' מאפשר ל'משפיע' למלא את ייעודו ולהעניק ולתת. גישת הקב"ה היא שהבנים קודמים לאב, היינו, שהמושפעים קודמים למשפיע. המשפיע צריך להרגיש כי המושפע יש לו יתרון, בהיותו מאפשר למשפיע למלא את תפקידו. וכך אמר הבעש"ט: "נשמה יורדת לעולם למשך שבעים-שמונים שנה, כדי לעשות טובה ליהודי בגשמיות ובפרט ברוחניות". נמצא שהמקבל מאפשר למשפיע להגשים את תכלית ירידת נשמתו. לעומת זה, משה רבנו מקדים את המשפיע למושפע, שכן המושפע מצידו נדרש להעריך את המשפיע ולראות את מעלתו, בהיותו זה שמעניק לו ומלמדו.
שני ההיבטים האלה – 'משפיע' ו'מושפע' – קיימים בנפשו של כל אדם. האדם נדרש להיות 'משפיע' על סביבתו ועל זולתו, ובה בעת ללמוד ולקבל מכל אדם, כהוראת חז"ל: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם". בשעה שהוא מקבל ולומד מכל אדם, עליו לנהוג בשיטת הקדמת ה'ארון' ל'כרובים', היינו לראות את מעלתו של מי שמלמד אותו ומעניק לו; ובשעה שהוא משפיע ונותן לזולת, עליו להקדים את ה'כרובים' ל'ארון', לראות את חשיבותו של המושפע ולדעת שכל מעלתו כמשפיע היא לצורך המושפע. (על-פי תורת מנחם)
